זמן המגל: הטור של רתם איזק

אי אפשר למחוק זיכרונות. אפשר לטשטש, למזוג אותם לתוך בקבוקוני זכוכית עם הכיתוב ״זהירות, שביר״, או ״בליעה תוביל לחנק״, להחביא במדף הגבוה במוח ולקוות שהזמן יעלים אותם.

אבל הם שם. ספוגים במחזור הדם, בנקבוביות, ניזונים מהדחקה וממתינים לפיצוץ. הטיימינג אף פעם לא נוח, הרי איש מאיתנו לא כרת ברית עם קרונוס, אל הזמן, שאביו סירס אותו ונישל אותו מהשלטון באמצעות מגל. ערב לפני שנושל מגל אחר מהשלטון, כשהלכתי הליכה מדושנת מאוכל ויין על רחוב אבן גבירול, נפל בקבוקון זכוכית מהמדף הגבוה ההוא, והחומר הרעיל שנשמר בו התפזר לי בין התאים והרתיח לי את הדם. טיימינג איז אה ביץ׳.

ראיתי אותו. יושב בבית קפה עם חברים, חזהו מורם ומבטו זחוח, ממש כמו בפעם האחרונה שנפגשנו, לפני עשור. הייתי אז קצינה צעירה בחיל האוויר, והוא – המפקד שלי: סגן אלוף חד ומבטיח, עם רזומה מרשים, עיניים בורקות ולשון חלקלקה שידעה לשרבב מילים נכונות על הבמה, אך מילים מאוד לא נכונות מאחורי הקלעים. הפרתי חוזה בגללו, ויתרתי על דרגת סרן כי כתפיי סחבו מעמסה כבדה בהרבה מדרגות ברזל. ברחתי מהצבא, כי הצבא לא שמר עליי. לא יכולתי לשאת את הצביטות בלחיים, את החיבוקים הכפויים, את הניסיונות לגנוב מגע, את הפעם ההיא שהוא לקח אותי הצדה באירוע רשמי ולחש לי ״אני מת לחבק ולנשק אותך״ תוך שהוא מצמיד את השפתיים שלו לאוזן שלי, מותיר אותה רטובה ואותי קפואה ומכווצת. היה גם ערב מחלקתי בבית שלו שבמהלכו אולצתי להתלוות אליו לסיור פרטי שבו הוא התעקש להראות לי את חדר השינה שלו ושל אשתו בתוספת קריצה שובבה. תמיד הייתה שם קריצה שובבה. מעין טיק כזה שהופך כל פלישה חד צדדית לגוף ולנשמה לקלילה, למשעשעת, לחמודה. כי ככה זה כשיש לך פקודה שצעירה ממך ב־20 שנה. לפעמים מתפלקת לך צביטה, לפעמים משתרבבת מחמאה, הרי מזמן לא ראית פרגית מסמיקה. אני אמורה לאהוב את זה, זה בטח קצת מחמיא לי. בחלומות שלי אני בוודאי מפנטזת על זרועות המפקד שלי, חופנות את בשרי הטרי ומעניקות לי אהבת אב, מראות לי כוח מהו, מחדירות בי קצת עוצמה.

ואם לא, אז יבוא לי. בטח יבוא לי.

ולא היה בא לי. אף פעם. בהתחלה שתקתי. אני, שניהלתי חיילים וחיילות, הסמקתי ושתקתי. אחר כך ניסיתי להתנגד בנימוס, בשקט של צעירה שרוצה להחזיר לעצמה את תחושת הביטחון בלי מפגן ראווה. נשק היה סביבי בשפע, אבל לא כזה שמופנה כנגד יפי הבלורית והתואר, והרגשתי מנוטרלת.

אז התחלתי לברוח ממנו. נמנעת ממפגשים פרטיים, מבקשת מקצינה במחלקה להתלוות אליי למשרד בכל פעם שהוא קרא לי לשיחה. גם אותה הוא היה צובט מדי פעם, היא הבינה אותי. היינו עומדות מולו בשתיקה מביכה בזמן שהוא ניסה להבין למה אנחנו מתעקשות להגיע אליו בצמד. את תפקידי השני כבר קיבלתי רחוק ממנו, עדיין תחת פיקודו אך כבר לא באותו הבניין. וגם לשם הוא הגיע. באירועים של החיל, בשיחות טלפון.

אותן המילים, אותה הקריצה.

וכשהתחלתי להחמיץ פנים, כשהתחמקתי מצביטה, החלה ההתנכלות. ופתאום כבר לא הייתי הקצינה המצוינת. הייתי בעייתית, מרדנית, חצופה. וכולן ידעו שהוא צובט, וידעתי שכדאי להתלונן, ושתקתי.

שתקתי כי בגיל 20 לא היו לי את כוחות הנפש להתמודד עם העליהום של המערכת, עם המילים שאז עוד לא נארזו בטוקבקים, אלא הוטחו בפנים. שתקתי כי המחשבה שאגרום לאשתו, שהייתה בטוחה שהיא הולכת לישון עם חוד החנית, להתעורר עם חשופית – טלטלה אותי. לפקוח לאישה מבוגרת ממני את העיניים – זה היה גדול עליי. אז עצמתי את שלי, והשתחררתי. רק מהצבא, מתברר, לא מהזיכרון. לא מהעלבון שהציף אותי ברגע הזה באבן גבירול כשניצבתי שוב מול חזהו המורם ומבטו הזחוח. לו הייתי אז מי שאני היום, הוא היה חוטף את אותו מגל שחטף ינון מגל. בטיימינג לא נוח, בפנים חשופות. ולא היה בי פחד.