זמן אלטמן

גדי אלטמן – הרוקר והכובע, היה ללא ספק אחד המתמודדים הבולטים בתוכנית "דה ווייס", וגם אחד ההורים היחידים שהגיעו לשלבים מתקדמים בתחרות, בהיותו אבא של דוד הקטן, שנוכחותו בלטה בצילומי התוכנית. בשירים עצמם, בעוד רוב המתמודדים פנו באופן קבוע לרגשנות יתר, מניירות שחוקות ופניות אינסופיות לבורא עולם – אלטמן לא נגרר לקיטש. בביצועים הראשונים הוא היה נאמן לרוקר הבועט שבו, ובהמשך חשף גם צדדים רגישים יותר באישיותו. למרות שלא עלה לגמר, אין ספק שעוד תשמעו ממנו.

רוצה הכל מהכל

בשונה מרוב המתמודדים בתוכנית שזכו לחשיפה ראשונה, לאלטמן (34) יש כבר היסטוריה ארוכה ברוק הישראלי. הוא התחיל את דרכו בלהקת מסדר הדישון שפעלה בקיבוץ מגל, ואחרי הצבא הקים את להקת בוטן מתוק בקרקס, שבה היה חבר גם עידן רייכל. בוטן הוציאה שני אלבומים וזכתה להצלחה. במקביל, עם חברים אחרים כמו גבע אלון, הוא פעל בלהקת פליינג בייבי שהופיעה בחו"ל, קיבלה ביקורות משבחות והוציאה גם היא שני אלבומים. הכיוון של אלטמן נראה אלטרנטיבי ובועט, אבל כששומעים את המוזיקה שלו מתגלה הרבה רגש מאחורי חזות הרוקר הקשוח והמקועקע.

מה הדריך אותך בבחירת השירים ל"דה ווייס"?
"חיפשתי מטען מסוים, אלמנט רגשי חזק. היתה בבחירה הזו גם הרבה אמונה – בחרתי בשיר כי האמנתי שהוא יעבוד".

רוב המתמודדים הדגישו את הרגשנות המוגזמת, והסתמכו על עזרת היושב במרומים. נראה לי שאתה לא ממש מתחבר לסנטימנטליות הזו.
"אני אמנם עושה קידוש ואוהב קצת מסורת, אבל אני לא אדם דתי – אחרי הכל גדלתי בקיבוץ. ב'דה ווייס' ידעתי שהקארמה תזרום אם לא אפריע לה יותר מדי. היתה לי תחושת איפוק מסוימת, אבל זה בגלל שאני חושב שזה מה שנכון בשבילי. אם הייתי נותן את עצמי יותר מבחינה רגשית, הייתי לוקח איזשהו סיכון. כל אחד בא לתחרות עם טקטיקה משלו וקיווה שהיא תעבוד".

הופתעת שהודחת ברבע הגמר?
"קיוויתי להחזיק מעמד עוד שלב, אבל עם זאת, מראש לא חשבתי שאעבור אפילו שני סיבובים, כי יש חבר'ה יותר צעירים ולא פחות ראויים. אבל אחרי ההפתעה של ההדחה, התאפסתי ואמרתי לעצמי: 'תודה לאל, אני חופשי ומשוחרר'".

כי?
"כי זה היה מלחיץ. עם זאת, ההשתתפות ב'דה ווייס' ממש שינתה לי את החיים. למשל, הפסקתי לעשן לקראת התוכנית. כבר שבעה חודשים אני לא מעשן וגם לא מתכוון לחזור לזה, אלא ההיפך – מטיף לאחרים להפסיק. הורדתי את המשקפיים בטיפול לייזר. בקיצור, תיקנתי לעצמי את הבריאות, וחוץ מזה עשיתי מלא חברים חדשים, וקיבלתי חשיפה אדירה בפריים טיים".

ומה הלאה?
"הכל פתוח, רוצה הכל מהכל – להמשיך לעשות מוזיקה, ובעיקר להשתלב בהפקת טלוויזיה כלשהי. אבל כרגע אני צריך קצת זמן לנשום ולעכל, לקבל פרספקטיבה".

"תודה לאל, אני חופשי ומשוחרר". גדי אלטמן על הבמה ב"דה וויס". צילום: טל גבעוני

הבאלאנס המושלם

את אישתו לילך הכיר לפני כשבע שנים, בעבודה על האלבום השני של בוטן. "היא עבדה בלייבל שהיינו חתומים בו, בלו סאן. כבר בשיחות הטלפון שלנו הכימיה בינינו היתה טובה מאוד", הוא נזכר. "בהתחלה נרקמה ידידות, אחר כך התחלנו לצאת, וראיתי שמשהו מיוחד קורה לי – בערב היינו יושבים בבית כמו אנשים נורמליים לגמרי, ומכינים סלט וחביתה. הייתי רגיל לחיים של רוקנ'רול – הופעות, חזרות, יורדים לכמה ימים למדבר, פסטיבלים, נסיעות לחו"ל. פתאום מצאתי את עצמי בסיטואציה ביתית, ומתוך הטירוף של החיים שלי פתאום הרגשתי 'הנה, הגעתי הביתה'. לפני שלוש שנים התחתנו ואנחנו גרים בקיבוץ מגל, שבו גדלתי ובו חיים גם ההורים שלי".

איך החיים בקיבוץ משתלבים עם חיי הרוקר?
"זה הבאלאנס המושלם בשבילי. קיבוץ וגיטרות. העבודה שלי היא סוערת, חברתית, מול אנשים ומול קהל. אחרי ערב של הופעות ובלגן, רק עצם הנסיעה הביתה, שנמשכת איזה 50 דקות, כבר מאפשרת לי להוריד כמה מהלכים. אני חוזר, יוצא מהאוטו ומסביב חושך, דממה מוחלטת. זה מרגיע את הגוף מכל הרעש והצלצולים. מאז שהתחיל 'דה ווייס' אני מאוד נהנה מזה, והאנשים בקיבוץ מתרגשים ומפרגנים".

הכי אבא שיש גדי אלטמן משתף ברגעים הכי שלו: הכי מלחיץ: "כל מה שקשור לבריאות. אם הילד לא מרגיש טוב אני נלחץ". הכי כיף: "רגעים פשוטים של אושר עם המשפחה. לעשות לדוד אמבטיה, להשכיב אותו לישון". הכי מרגש: "יש הרבה – למשל, לשמוע את הילד מתחיל לדבר". הכי מרגיז: "מטלות ביתיות. זה שהאדם הקדמון יצא מהמערה זו פאדיחה אדירה. אני מאוכזב מהפתרונות שהטכנולוגיה מציעה לזה". הכי הייתי רוצה: "ביטחון כלכלי, שיהיה עולם שפוי ונעים לגדל בו ילדים – וכמובן, כמה שיותר גיטרות חשמליות. אני משוגע על זה".

כמו לגדל אייפון

לפני שנה ושמונה חודשים נולד בנו, דוד. "תמיד חשבתי שהשם שלי נחמד מדי", אומר אלטמן. "גדי זה לא איזה 'בר כוכבא' כזה. חיפשתי לילד שם חזק. דוד זה שם בינלאומי, שם של מלך, וגם של כמה מוזיקאים דגולים כמו דיוויד גילמור ודיוויד בואי".

המעבר לאבהות הוא מהפך אדיר בחיים, בטח בשביל מישהו שחי חיי רוקנ'רול.
"נכון. זה משהו שלא יכולתי לצפות או לתכנן. אבל אמרתי לעצמי, אני אגיע לקצה הצוק ואקפוץ לתוך זה. ההריון והלידה היו מדהימים – הבעיה היא שאף אחד לא מספר לך על מה שקורה אחר כך! אף אחד לא משתף אותך בקשיים שלו, ואתה צריך ללמוד הכל לבד".

דוגמאות מחיי האב החדש, בבקשה.
"הייתי רגיל לחופש שלי, להתרוצץ ולהיות פעיל כל הזמן. לקח לי כמה שבועות להבין את המכניקה של הדבר הזה. להיות דרוך ומוכן לכל דבר שהתינוק צריך – חלב, חיתולים… בשלב מסוים התחלתי להתייחס לזה כאל הפקה לכל דבר ועניין – כמו פסטיבל עם במות ולו"זים שצריך לעמוד בהם".

לדעתי, לרוקרים יש יתרון כאבות – עצם העובדה שאתה רוקר מעידה שנשארת ילד בנשמה, כך שלא קשה להתחבר לחיים ולחוויות של הילד.
"זה די נכון, אבל לא בשלבים הראשונים. היה לי קשה בהתחלה – זה כמו לגדל אייפון. שלושה חודשים הילד לא מתייחס אליך ומשתלט על האישה שלך! בשלושת החודשים הראשונים הוא אפילו לא חייך, היה רציני ומזעיף פנים. אבל הזמן עבר והוא נפתח אליי בצורה בלתי רגילה. החוויה של לדאוג ככה למישהו אחר, שהוא לא אתה, היא חוויה רוחנית – זה שחרור גדול, כמו נשימה עמוקה".

האבהות משנה את נקודת המבט שלך על החיים?
"בוודאי. הופתעתי לגלות איזה חיים מפונקים ניהלנו לפני הילד. כמה אתה יכול להתייחס רק לעצמך, לישון, לטייל ולבלות? אמרתי לעצמי, 'או.קיי, מה הלאה?' צריך להמשיך לשלב הבא, לנסות להספיק כמה שיותר בחיים הקצרים האלה. האבהות שינתה לי את החיים לטובה, ואני ממליץ על זה בחום לכולם. צריך להעיז ולחבק את השינוי, שהוא בלתי נמנע".

איפור: תמר פנגס | סטיילינג: נדב אליהו | בגדים: גדי – הובצ'ר, דוד: בוטיק מקסים ביי אניגמה