זו לא את, זו אני

לא קל להיפרד מחברה טובה, אבל לפעמים אין ברירה וצריך לחתוך. מהם המקרים שבהם כדאי לשקול מחדש את הקשר, למה כל כך קשה לנו להתנתק ואיך עושים את זה ונשארים בחיים?
כשנמאס לך מבחור את יודעת לחתוך. לפעמים את מסתבכת, אבל בסוף את איכשהו יוצאת מזה. כל מה שנדרש כדי לצאת מהסבך זו סיבה אחת עיקרית (אפשר להישאר מעורפלות גם באחת הזאת), כמה שקרים לבנים, כמה התחמקויות וזהו. אבל כשמגיע הזמן להיפרד מהחברה הטובה שלך – כן, גם זה קורה – המשימה הופכת לבלתי אפשרית. אז באמת, למה עם בנות זה הופך להיות כל כך קשה?
העניין שעל הפרק הוא למה כל כך קל לנו (כמובן שלכל קל יש יוצא מן הכלל) לדבוק בבנות מיננו, בלי צורך בשום קרבה משפחתית או שלוש שנים באותו אוהל בצבא, אבל כל כך קשה לנו להיפרד, לגלות שזה לא זה, שהיה טוב וטוב שהיה – ולעבור לקטע הבא בלי דרמה? מה עושים אחרי שסופסוף הפנמנו שהקשר הזה לא יכול להימשך, והאם יש סיכוי לשרוד את הפרידה בלי נזק בלתי הפיך למצפון?
על חברות טובות ופרידות מכאיבות
חברות טובה בין בנות יכולה להיות אינטנסיבית מאוד – סכנה! לא לכל אחת זה מתאים. איילה, מעצבת בת 27, מספרת על פרידה קשה מחברה טובה, שהייתה גם שותפה לעבודה: "באיזשהו שלב נהיה לי צפוף בתוך הקשר הזה. היינו יחד יום ולילה, עשינו יחד כל מיני פרויקטים, תמיד יחד בפגישות, תמיד יחד במחשבות, בהחלטות. באיזשהו שלב הייתי מוכרחה להיפרד. השותפה שלי הייתה גם טיפוס נורא אינטנסיבי, שכל הזמן מחטט ומלבן דברים שקרו, והייתי פשוט מותשת מזה. גם אם רציתי כבר לא הייתה לי סבלנות לבלות איתה ולא ידעתי מה לעשות. מצד אחד, זאת הנפש התאומה שלי ומישהי שאין לי שום רצון לפגוע בה. להפך, פגעתי הרבה זמן בעצמי כי רציתי שלא תיעלב. מצד שני, הרגשתי מזויפת ומגעילה והתנהגתי בצורה שייסרה אותי.
"בסוף החלטתי לפתוח דברים. האמת, אני לא בטוחה שעשיתי נכון. היו בכי ודמעות, למרות שהעלבון שלה היה יחסית מאופק וכואב, ובסוף הרגשתי ממש רע. לא הרגשתי שום הקלה, למרות שהשתחררתי ממועקה מציקה. זה שונה לגמרי מלזרוק בן זוג שמאסת בו. כאן ברור לכל הצדדים שכשהאהבה מסתיימת, אי אפשר להמשיך ומוטב גם לא להישאר ידידים. בנות נצרבות לך הרבה יותר חזק בנשמה. עד היום, כשאני רואה אותה בא לי לבכות".
לנועה, 30, יש אוסף לא מבוטל ומתחדש לבקרים של ידידים בנים שאיתם היא בקשר און ואוף. לדבריה, הקשרים עם חברות בנות הרבה יותר קרובים וקבועים. נועה: "אני לא זוכרת אף מקרה שבו חתכתי באופן מפורש חברות עם חברה בת. יש לי שתי חברות ילדות שהקשרים איתן נותקו, אבל זו לא הייתה החלטה, אלא כנראה בגלל שהן התחתנו וילדו ילדים ולאט לאט אבד העניין המשותף. למרות זאת, אני עדיין אוהבת אותן ומתגעגעת, ויש לא מעט סיכוי שאיכשהו עם הילד הראשון שלי נחזור להיות בקשר. חברות בנות זה דבר שתמיד נשאר, קשה לקשר הזה להתמסמס לגמרי".
נאמנות נחשבת לערך עליון בחברות, אבל גם הנאמנות הגדולה ביותר, מתברר, אין בכוחה להציל קשר מתפורר. גילה, 53, מספרת על חברות קרובה עם חברה שמסוכסכת עם בעלה כבר שני עשורים. המפגשים תמיד מלווים באווירה כבדה ובמתחים לא נעימים, ומצד שני גילה חשה שאינה יכולה לנטוש את חברתה, שמצויה כמעט תמיד במצב נפשי כבד; או לפחות כך חשבה במשך כל השנים, עד שהגיעו מים עד נפש.
"בתי נישאה וחברתי לא השכילה להשתתף בשמחתה והתעקשה להבליט את קשייה בכל שיחה. באיזשהו שלב פשוט לא יכולתי יותר לשתוק, איבדתי שליטה על המילים שלי והכל יצא. פרצתי בשצף קצף של טענות ומענות כלפיה, על האגוצנטריות שלה ועל המרמור, על הציפיות המוגזמות שלה ממני, שנמאס לי למלא. תמיד היא ציפתה שאני אעדכן אותה בהתרחשויות של החבר'ה שלנו, שאזמין אותה לכל מפגש וארוחה, ורק לעתים נדירות היא יזמה משהו בעצמה או הראתה שהיא מעריכה את הנאמנות שלי ושל בעלי כלפיה, את העובדה שנשארנו קרובים אליהם גם כשכל האחרים התחמקו מהם בעקביות. כל הרפש הזה יצא החוצה בבת אחת. השארתי אותה המומה.
היום אנחנו כמובן לא מדברות ולחתונה של בתה, שתתקיים בקרוב, אנחנו לא מוזמנים. אני לא מצטערת. הדבר היחיד שטעיתי בו הוא ששמרתי הכל בבטן כל השנים והתפרצתי בצורה לא יפה, אבל חוץ מזה הפרידה הזאת הקלה עלי".
מיכל, 33, טוענת ש"בקשרים עם בנים יש יותר פרגון ופחות איום, וזה מקל במקרים שהקשר מתחיל להפריע ומחליטים להתנתק. הרבה יותר קל לחתוך קשר עם בחורים גם בגלל שחברים בנים מיודדים בדרך כלל עם עוד בנות. הם לא ישקיעו בדרך כלל בחברות עמוקה עם בחורה אחת בלבד, אלא אם כן יש להם בה אינטרס רומנטי, וזאת כבר אופרה אחרת. לכן, אם את מחליטה לוותר על החברות איתם, את יודעת שזה לא יגרור עוגמת נפש ודרמות גדולות מדי".
נשים מבינות, גברים חותכים
ד"ר נועה ברק, פסיכולוגית קלינית: "לנשים יש דפוס אינטימיות שונה מזה של גברים. הקשר שלהן מתבסס על ממד אישי, לעומת גברים, שאצלם הנטייה היא יותר לעשות דברים ביחד. גברים מגדירים חבר טוב כמי שאפשר לסמוך עליו שתמיד יהיה מוכן לעזור ותמיד יקבל אותם. הגדרה כזו לא מצריכה שיתוף רגשי או תדירות פגישות גבוהה. נשים יותר סלקטיביות בחברויות שלהן והחברות מתבטאת ביותר שיתוף אינטימי, חשיפה, הענקה ותמיכה רגשית. לכן בגידה באמון אצל נשים תהיה דבר מאוד קשה".
מה מאפיין את הפרידה הנשית?
"גברים, לפי מחקרים שנעשו בתחום, אם משהו לא צודק לטעמם, יהיו יותר נכונים לחתוך. לנשים יש נטייה להבין יותר את הזולת. נשים מנסות לשנות את הכללים כדי לשמר קשרים, וגברים נוטים לפעול לפי הכללים ולהחליף קשרים בנקל. גברים, לפחות בפנטזיות, מגיבים לאכזבה בצורה יותר אלימה. נשים יוצרות בפנטזיות שלהן רשת ביטחון במקום שבו גברים מתארים כליון.
"בעיקרון, לגברים קשה יותר לסלוח. גם במעשה הפרידה הם יהיו יותר אלימים. נשים יעשו את זה בצורה יותר עדינה וייסרו את עצמן לאחר מעשה. הן ירצו לדבר על זה קודם. גברים יבליגו או יחתכו, אבל לא ידברו על זה. זה מתחיל בילדות, כאשר גאווה נתפשת כדפוס יותר גברי ודאגה כדפוס נשי יותר. דפוס המשחק של בנות הוא דפוס של שיתוף פעולה, ואילו בנים נוהגים בתחרותיות. הדבר ממשיך גם כשמתבגרים. הדבר מתבטא גם בדפוסי הפרידה. מומלץ לנשים, גם בגיל צעיר, לאמץ לפעמים את התפישה הגברית ולחשוב יותר על עצמן, לקחת פחות אחריות על דברים, ומה שלא טוב – להפסיק אותו".
הבוקר שאחרי
"ועכשיו מה? מה עכשיו? מסמרים ונוצות, ציפור שלא עפה". תקופת הצורך להתנתק, כמאמר השיר של מיכה שיטרית, היא פרק זמן תקוע ומכאיב מאוד, ולכן היום שאחרי מאופיין כמובן בהקלה מרובה. לא שאין געגוע לליטוף הנוצות, לא שאין תהיות לגבי מה שקרה לציפור – אבל יש סיפוק מכך שעשית את הדבר הנכון. את כל החרטות שאחרי נא לדכא בעוז, כי אין דרך חזרה. בהצלחה.