זו ילדותי השנייה

פעם, לפני שנות אור, זאת אומרת בימים ההם לפני הולדת בר, הייתי פריקית של אקטואליה. לא היה דבר שנעלם ממני: כל החדשות הקלות והכבדות, בכל תחום שהוא החל מהפוליטי ועד האיזוטרי היו מנת חלקי.

את הבוקר נהגתי לפתוח עם כוס קפה ועיתון שבו לא היתה אות שלא נקראה, כולל מודעות האבל. אחר כך עברתי לבוקר טוב ישראל, ובדרך לעבודה נצמדתי לרשת ב' או גלי צה"ל. בערב אחרי שזפזפתי בין מבט לערוץ החרוץ (2), עברתי למתחרים מערוץ 10 וכשאלה סיימו, צפיתי ב- סי. אן. אן, בי.בי.סי ובצוק העיתים גם באל ג'זירה. את השפה אמנם לא הבנתי זולת מילים בודדות ("ישראיל") אבל תמונות הרי שוות אלף מילים.

כך, במשך שנים, הייתי מלכת האקטואליה. זו שמספרת לכולם מה קורה, היכן ולמה. גם חדשות בידור לא פספסתי: ידעתי בכל רגע נתון מה קורה אצל ביונסה ושאקירה וליוויתי את בריטני בכל כניסה או יציאה ממרכז גמילה. נכון שהידע הזה נדרש לי מתוקף עבודתי, אבל במקרה הזה אפשר לומר באחריות ששלבתי בהצלחה בין ביזנס לפלז'ר.

רבותיי, מהפך

מאז שבר נולדה וגדלה קצת, השתנה הסל התרבותי שלי פלאים ואת הקולטורה האיכותית (או שלא) שהקפדתי לצרוך על בסיס יומי, החליפו קלטות שונות ומשונות: דיג דיג דוג, הקרקס של רינת ועוד.

אין לי מושג ירוק מה קורה בעולם (טוב, רק קצת), ועל ליידי גאגא, דאבל דא, ריהאנה וגיא גיאור שמעתי ממש במקרה. גם בחדשות אני כבר לא מעודכנת: רק לאחרונה כשזפזפתי בטעות לערוץ 1 גיליתי למרבה ההפתעה שחיים (יבין) ומבט כבר לא, ואת מקומו תפסו צמד מגישים חדש שנראים כמו ברבי וקן.

וזה לא שאני לא מתעניינת. ממש לא. אבל מכשירי הבידור בבית, קרי טלוויזיה, מחשב ונגן דיסקים נוכסו לחלוטין על ידי הקטנה. "ציפי" היא צורחת בקולה הדקיק ותובעת באחת להחליף את ערוצי האקטואליה בקלטת של ציפי (שביט) ונתן (דטנר). את הרפרטואר שלהם שכולל קלאסיקות ילדות כמו יונתן הקטן, שעון בן חיל ואחרים אני מכירה בעל פה ולא פעם – תאמינו או לא – אני מוצאת את עצמי מפזמת את עוגה עוגה וחבריה לז'אנר.

ברגעים בהם נראה לי שהקטנה שקועה במעללי השניים, אני מזדחלת למחשב בתקווה שמשם תבוא הישועה. אבל איפה. גם את המקום הזה היא כבר רוצה: "מ(ח)שב", היא תובעת. "אמא, אוצה מ(ח)שב"!. וכך גם את המעוז האחרון שלי היא כובשת בקלילות, כמעט בלי מאמץ. בערבים (הבודדים) בהם אני לא נרדמת יחד איתה, אני מזפזפת לערוץ הטיולים: אולי אני אראה קצת מהתפוח הגדול, פריז או רומא. אם לא לנסוע אז לפחות לראות.

כך, בלי ששמתי לב אני עוברת ילדות שנייה שכוללת מלבד סל תרבותי מקיף ישן – חדש גם התפלשות בחול, מפגשים אקראיים עם פיצי החתולה, חומי הכלב, ועוד אי אלו גיבורים שמאכלסים את החצר שלנו וסביבותיה.

מידי שבוע כשאנחנו בים, אני מוצאת את עצמי אוספת צדפים, בונה ארמון מחול, וכזה מנטיפים, ומלקקת – למרבה הזוועה – ארטיק לימון.

הוא שאמרתי, מהפך.