כך התאהבתי מחדש בבן זוגי בעקבות הקורונה

שלום לך, מר הבוס של בעלי. יש לי בקשה אליך. בבקשה בבקשה בבקשה אל תחזיר את העבודה למשרד לעולם. ימי הקורונה האלה הם הדבר הכי טוב שקרה בעת האחרונה לזוגיות שלי. מהרגע ששנינו נתקענו בבית, עם הילדים, היחסים שלנו הפכו באחת לפשוט נהדרים. שעות של טיפולים זוגיים ואישיים, עשרות אלפי שקלים, כל אלו לא הצליחו להתקרב למה שהנגיף האסייתי עשה לנו, ליחסים. 

פתאום כשהעולם עמד מלכת, כשנעלמו הסחות הדעת, הלחצים, האילוצים, פתאום יכולנו לראות מבעד ולהיזכר למה אי שם בחרנו זו בזה. פתאום היינו שווים, לא אימא ואבא, היינו שנינו הורים. אוכלים צהריים ביחד באמצע היום, יורדים אחר הצהריים ביחד לגינה עם הילדים. ואת הטנגו הזה, של היום שאינו נגמר וגם לא ממש מתחיל, רקדנו יחד, שותפים. הוא מבשל, אני מרדימה, הוא שוטף כלים, אני מחליפה חיתולים, אני עושה קניות, הוא משחק עם הילדים. פתאום לא אכפת לי שהוא יוצא לעשן סיגריה, כי הוא פרגן לי לעשות ספורט עכשיו ומגיע לו אוויר. 

ובסוף היום, עת הם נרדמים, אנחנו יושבים ביחד במרפסת, משקיפים אל העיר ללא הפסקה, שעורקיה נדמו לראשונה, מאזינים לדממה, שותים איזה דרינק ביחד, מרגישים שווים ומובסים. איש לא ממהר החוצה, אף אחד מאיתנו לא נוטש את הספינה ויוצא לבלות עם חברים. איזה כיף לשבת יחד עם הלשון בחוץ, לראות משהו שטותי בטלוויזיה, לנקר מול האינסטגרם, להביט על הבית מבולגן ולהתעלם ביחד מהחורבן שהשאירו הילדים. 

התאהבתי מחדש בבן זוגי בימי הקורונה האלו, פתאום שאין עולם ואין חיים, נשארנו בקופסה הזאת שנקראת "הבית שהקמנו", וראיתי בו את כל מה שראיתי כשהתאהבנו, ומוסתר על ידי תלאות היומיום. הנוכחות שלו בבית האירה לא רק את ליבי, אלא גם את הילדים, העדפת האם הברורה שלהם הלכה והתפוגגה מיום ליום, גם הם ראו אותנו שווים, הם רצו אליו בעיניים בוהקות בדיוק כפי שהם רצים אלי.

הגברים שבו הביתה בזכות הקורונה, והם למדו את מה שאנחנו יודעות מהרגע שבוקעים מאיתנו מי השפיר – איך להיות יעילות הרבה יותר, ולתקתק משימות עבודה תוך כדי טיפול מסור בקטנטנים. הוא עמד במטלות העבודה שלו, ובמקביל פשוט היה שם בשבילי, כמו הארנב המקשיב, הוא היה שם כשרציתי לבכות, הוא היה שם כשעשינו מסיבת ריקודים באמצע היום, הוא היה שם כשאליוט המתוק עשה פתאום צעדים ראשונים. כשהייתי צריכה לצאת, פתאום לא ביקשתי רשות ולא הייתי צריכה למצוא לי החלפה, פשוט שאלתי אותו מתי זה נוח, ויצאתי לעבודה או לפגוש חברה. 

מיום ליום הכעסים שהצטברו בשנים האחרונות נעלמו, הפסקתי לכעוס עליו שהוא חי את חייו, ואני כלואה תחת ההריסות של מה שהייתי לפני שהגיעו הילדים, כשחלקים ממני מבצבצים, צמאים לסיפוק עצמי, אבל נקברים תחת פליטות וחיתולים. לרגעים הוא נראה עייף כמוני, אנחנו מביטים זו בזה, בהזדהות, יודעים ששנינו עושים כל מה שאנחנו יכולים כדי שיהיה פה טוב יותר. יש כאן שני יסודות בבית הזה, אתה ואני. 

פתאום ראינו שוב אחד את השני. ההצלחה שלו הרגישה שלי, ההצלחה שלי הרגישה שלו. פתאום חייכנו, נגענו, ליטפנו, אהבנו. פתאום היינו שנינו שווים, פחות או יותר. שני אנשים טובים לכודים במצב מחורבן, לכודים וצוחקים. 

והנה באחת, מוקדם מדי, מהר מדי, כל זה נגמר. הכבישים חזרו להיות עמוסים, הרחובות סואנים, סירנות האמבולנסים מיללות כל הזמן, ושוב אנחנו ממהרים, וכועסים. הלו"ז שלו מתנגש בשלי, הזמנים שלנו לא מסתדרים, צריך ללהק מטפלת הביתה, והנה הריבים מי משלם יותר, מי מרוויח יותר, החיים של מי מאתנו יותר חשובים. הילדים חזרו לצמוח ביידים של אנשים אחרים, מופלאים ככל שיהיו, הם אינם ההורים. ובלילות אנחנו כועסים, העייפות אוכלת את הסבלנות, למי חשוב יותר לתפקד מחר. לו יש ישיבה, לי יש פגישה, הוא נוחר, אני מניקה, מי אוסף מהגן, מי לוקח, ולמה אני שוב ערה בלילה, לבדי, בבדידותי, מנסה בכל הכוח להדביק את הקצב, להילחם ברצון לשקוע מתחת לסדינים. ואני מרגישה נכשלת וכועסת, והוא מרגיש נזוף ולכוד. 

ופתאום, בזכות הקורונה, אני מבינה שזה לא בהכרח עניין של הבדלים ביולוגיים, ומעמדות, שוביניזם ופמיניזם, אלא יותר עניין של פשטות מול קפיטליזם, והעולם הזה, כנראה, הוא פשוט לא מתאים, אנחנו רצים אחרים מטרות, מטלות, משימות, רצים רצים ולא מספיקים. מנסים להשיג, לטפס, להרוויח, ואין לנו זמן, גם לא רגע אחד, לעצור ולשאול האם בכלל זה מה שאנחנו רוצים? אנחנו נופלים, מתקשים, נכשלים ולא מצליחים לראות מה אנחנו אוהבים בעצמנו, מה אנחנו אוהבים אחד בשני. אז תודה לך בר סימן טוב, תודה גם לך, הבוס של בעלי, ותודה לך קורונה, על ירח דבש מחודש עם בן זוגי, אני כבר מתגעגעת, נתראה בגל השני.