זה שלי מהבית!

הילד מסרב ללכת לגן בלי שמיכה, בובה או כל "חפץ מעבר" אחר, או שהוא חייב לקחת דווקא את הצעצוע החדש להראות לחבר'ה. אתם חוששים שהצעצוע יישבר, וגם הגננת לא ממש בעד. אז מי בא איתו לגן?
את נקודת התורפה שלי – שעת הבוקר, קלט הסנדוויץ' כשהחל לפקוד את הגן. הוא הפנים כי עיתוי לחוץ זה הוא הזמן האופטימלי לדרוש, וגם לקבל, עד חצי המלכות. בתחילה היציאה לגן הותנתה בקוביית שוקולד או עוגייה, אבל בהמשך הפכה "מכונת הגבייה" למשומנת יותר.
הוד מעלתו ביקש מדי בוקר שקית בעלת תכולה מגוונת: צעצוע, חטיף וממתק. דרישות בלתי סבירות?! ללא ספק. אבל למי יש זמן לסדרת חינוך על הבוקר? כך, היה נכנס הצאצא לגן עמוס שלל רב, בעוד אנו זוכים למבטי חמלה מהגננת על כישלון בהצבת סמכות הורית. עד שיום אחד נפל דבר, ליתר דיוק: מכונית הצעצוע שהביא לגן נפלה ונשברה, והנסיבות המצערות גמלו את הילד מהרגל זה.
בין חפץ מעבר לצעצוע
הבעיה הכרוכה בהבאת צעצועים לגן מוכרת לשולמית ביסמנובסקי, יו"ר ארגון גני הילדים הפרטיים ומחנכת במקצועה. "המעבר מהסביבה המוכרת של הבית אל הגן משמעותי עבור הילד. יש ילדים שמתקשים להיפרד מההורים בבוקר, יש שמסרבים ללכת לגן ויש שבוכים בזמן הפרידה. השימוש ב'חפץ מעבר' – חפץ אהוב שהילד מביא מהבית, מרכך את המעבר לגן והילד מתנחם בו בזמן הפרידה", היא מסבירה.
לרוב בתחילת השנה, בתקופת ההסתגלות לגן, נראה שימוש מוגבר ב"חפצי מעבר", אך במהלך השנה רוב הילדים כבר לומדים להיפרד מההורים מבלי להזדקק לכך. עם זאת, לעיתים גם במהלך השנה יש ילדים שמתנים את הליכתם לגן בלקיחת צעצוע מהבית, וההורים שאינם רוצים להתעמת עימם בבוקר מסכימים לבקשתם, ומתרצים לגננת כי רק כך הילד הסכים להגיע לגן.
ד"ר עדנה כצנלסון, פסיכולוגית קלינית ומחברת הספר "דיאלוג עם ילדים", מדגישה את ההבדל בין "חפץ מעבר" לבין צעצוע אקראי: "צעצוע הוא כל חפץ שהילד משחק איתו מבלי שיהיה לו קשר רגשי מיוחד אליו, בעוד של'חפץ מעבר' (שמיכה, דובי) יש לילד קשר רגשי והוא מייצג אובייקט התקשרות (הורה). 'חפץ מעבר' עשוי להקל על הפרידה מההורה בבוקר, ועוזר גם להרגיע את הילד במשך היום כשהוא עייף או מתוסכל.
"כשילד מתעקש להביא צעצוע מהבית, לעומת זאת, בקשה זו נובעת לרוב מסיבות אחרות. למשל, הילד מבקש להשוויץ בצעצוע החדש בגן, משתמש בו כדי לקבל תשומת לב מהסביבה או לעורר קנאה אצל ילדים אחרים. יש ילדים שבאמצעות הצעצוע חשים בלעדיות ושליטה. הילד יודע כי הצעצוע רק שלו, אינו חייב לחלוק בו עם אחרים, הוא יכול להחליט למי הוא נותן אותו ועוד, וזה מעניק לו תחושת כוח".
וביסמנובסקי מוסיפה: "הורים צריכים לדעת כי בקשה של הילד להגיע לגן רק עם חפץ מבטאת מצב רגשי שבו הוא זקוק יותר לתשומת לב".
עת לכל חפץ
|
|||||
לכל גן חוקים משלו באשר להבאת צעצועים וחפצי מעבר. יש גננות האוסרות באופן גורף להביא צעצועים לגן ומאפשרות להביא רק "חפצי מעבר". יש המאפשרות להביא צעצועים מהבית למעט חפצים שיש להם קונוטציה אלימה, ויש המאפשרות זמן משחק מוגבל בגן עם הצעצוע שהילד הביא מהבית.
ביסמנובסקי תומכת בהבאת "חפץ מעבר" או צעצוע, אם הוא מקל על הילד את השהייה בגן. עם זאת, לדבריה, על ההורים לכוון את הילד לסוג החפץ. למשל, אם הילד מביא דובי או בובה, התנהגותו בגן תהיה מכוונת לסוג של חמלה, טיפול באובייקט וכיו"ב. לעומת זאת, אם הילד יגיע לגן עם חרב או רובה, ייתכן שהתנהגותו תכוון בהתאם לחפץ שבידו ותהיה מלווה בגילויי אלימות כסוג של הצגה. "חפצים שיש להם קונוטציה אלימה הגננת לא אמורה להכניס לגן", היא אומרת.
ד"ר כצנלסון מציינת כי רצוי שהגננת תהיה זהירה יותר בתגובותיה ל"חפץ מעבר" מאשר לצעצוע. כלומר, אפשר לתת לילד להסתובב עם חפץ מעבר בגן יותר זמן עד שהוא מסתגל לסביבה, ולא לשים אותו במגירה מיד עם כניסתו לגן, בעוד שלצעצוע אפשר להציב גבולות ברורים יותר ומוקדם יותר.
בנוסף, כשהילד במצב רוח קשה, לאחר אירוע מלחיץ, אפשר להגמיש את החוקים ולתת לו את "חפץ המעבר" גם במהלך היום. כשמדובר בצעצוע, לעומת זאת, יש למצוא דרכים אחרות להרגיע את הילד. בכל מקרה, בשני המקרים יש מקום להציב גבולות ולהחליט כי הצעצוע/ "חפץ המעבר" יישאר אצל הגננת, ורק היא תחליט מתי מותר לשחק בו.
מדוע גננות מתנגדות להבאת צעצועים מהבית?
ד"ר כצנלסון: "הבאת משחקים מהבית עלולה להפריע להתנהלות של פעילויות אחרות בגן. צעצוע שמגיע מהבית מהווה גורם המסיח את הדעת ומקשה על הריכוז. למשל, ילד שמגיע לגן עם מכונית חדשה יהיה עסוק ברצון לשחק בה והדבר ימנע ממנו להשתתף בפעילויות אחרות בגן."
"בנוסף, כשיש צעצוע נחשק עלולות להתפתח סביבו מריבות, כאשר שאר הילדים מבקשים לשחק איתו בצעצוע שהביא, והוא מסרב לחלוק איתם. התנהגות זו עלולה לעורר בעיה חברתית בגן. כמו כן, אין זה מתפקידה של הגננת להיות אחראית על שלמות הצעצוע. מטבע הדברים, צעצוע יכול להישבר, להיעלם, וכשמדובר ברכוש האישי של הילד, הגננת לא צריכה למצוא עצמה מתנצלת בפני ההורים על כך שצעצוע יקר ניזוק".
חפץ מעשיר
כדי למצוא את שביל הזהב בין האיסור הגורף על הבאת צעצועים לגן לבין ההסכמה הנרחבת לכך, יש כמה פתרונות ביניים, המספקים מחד מענה לדרישת הילדים, ומאידך אינם מפריעים לשגרת הגן. ביסמנובסקי מציינת כי בגנים מסוימים אוסרים להביא צעצועים מהבית במהלך השבוע, ומתירים זאת רק בימי שישי.
ההורים מיודעים על כך באסיפת ההורים הראשונה, וכן נאמר להם כי הגן אינו נושא באחריות על שלמות הצעצועים. באשר ל"חפץ מעבר", הגננות מרשות להביאו מדי יום, אך לעיתים מקפידות שלא להכניסו למפגשים ולקבוצות עבודה כדי לאפשר לילד להתפנות למשחק, ללמידה וליצירה.
אפשרות אחרת היא לתת לילד בבוקר, בזמן המשחק החופשי בגן, לשחק עם הצעצוע שהביא מהבית, ולאחר מכן להניחו במגירה האישית, כדי שהילד יחוש בעלות על החפץ ששייך לו עד סוף היום. אפשר גם להכריז כי בכל פעם רק אחד מהילדים יכול להביא צעצוע מהבית, ובשעת המפגש יוזמן להראות את הצעצוע שהביא, איך משחקים איתו ולשתף ילדים אחרים במשחק.
"פעילות כזו מסייעת לילד להתחבר עם הילדים האחרים, שכך גם לומדים להכירו טוב יותר, יודעים במה הוא אוהב לשחק, ובתוך כך הדימוי העצמי של הילד עולה", מסבירה ביסמנובסקי.
אך האפשרות הטובה ביותר היא הבאת חפץ בעל ערך חינוכי לגן, המעורר את סקרנות הילדים ומעשיר את עולמם. ביסמנובסקי: "כל גננת תקדם בברכה ילד שמביא לגן אבן מיוחדת שמצא במהלך טיול, צדפים שאסף בחוף הים או כל חפץ אחר שמעורר פעילות קוגניטיבית ומעשיר את הידע של ילדי הגן. אפשר להביא גם חפצים הקשורים לנושא הנלמד, כמו אצטרובלים בעונת הסתיו".