קודים תרבותיים

לעתים, כשכבר נותנים בטלוויזיה צ'אנס לשני שועלים למודי קרבות לבוא לידי ביטוי מקסימלי – התוצאה לא רק מהנה, אלא גם מחכימה, משעשעת, ולא רואה ממטר תוכניות דומות שנרקחו על ידי צעירים ויפים בעולם ששייך בעיקר לבני מינם. בקטגוריה נמצאים לונדון וקירשנבאום ולצדם ישראל אהרוני וגידי גוב, שמסיימים עונה שנייה של מסעות תרבותיים־קולינריים על פני הגלובוס. הנה לפניכם שיחה של שניים שיצאו למסע מופלא על רגעים קולינריים, תרבותיים וסוציולוגיים.

ראש של כבש וקוסקוס מתירס במרוקו

אהרוני: "כל פעם אני נדהם מחדש איך דבר שנחשב לטאבו במקום אחד, מקובל במקום אחר. נגיד במרוקו אחד ממאכלי הרחוב הכי פופולריים זה ראש של כבש. בפועל אתה מקבל את חלקי הבשר קצוצים כמו: לחי, לשון, מוח, על פיתה וזה נורא טעים. כשאתה מגיע לדוכן יש עליו 40 ראשים של כבש כולל הכל: לשון, עיניים, אוזניים, והבחור שצלה אותם בתנור והניח אותם על המגש, מראה אותו למצלמה בגאווה שאני לא יכול לתאר לך. אני בדמיוני רואה את הצופים בבית מתעלפים ואני אומר לעצמי איזה מדהים, כמה שזה טריוויאלי במקום אחד וכמה שזה שנוי במחלוקת במקום אחר. כל השאלות של נכון או לא נכון נעלמות, זה רק עניין של קודים תרבותיים. בסיכומו של דבר כולנו עושים את אותו הדבר, רק באופנים שונים".

גידי: "מרוקו זה סיפור אחר לגמרי. זה לא האוכל שאנחנו מכירים פה. אין חריף, אין מלח ופלפל".

אהרוני: "לא, אתה מגזים, יש מלח ופלפל אבל ממש אין חריף. אם כבר האוכל יותר מתוק מאשר חריף: דבש, סוכר, תבלינים מתוקים".

גידי: "היינו במקום שעשו שם קוסקוס מתירס. אמיתי. זאת אומרת שעשוי משני סוגי קמח: קמח תירס וקמח רגיל".

אהרוני: "אצל הברברים בעונה שאין חיטה עושים קוסקוס מקמח תירס, שגדל כל השנה ומעובה בקמח רגיל. זה קוסקוס מדהים".

גידי: "זה קוסקוס פי אלף יותר טעים מכל קוסקוס שאני באופן אישי טעמתי. הייתה שם חינגה של אוכל עם הקוסקוס והבשר".

 

 

קפה עם מלח ועץ לחם באתיופיה

אהרוני: "אתיופיה היא אחת משתי הארצות היחידות בסדרה שלא הייתי בה קודם וחשבתי שזה מקום נכון לנסוע אליו. ביום השלישי תקפה אותי בהלה קלה. אמרתי לעצמי: מכל הארצות בעולם עם אוכל כל כך מגוון ועשיר ומעניין, מה נתקעתי באתיופיה שהיא באמת נורא דלה וענייה מבחינה קולינרית?".

גידי: "ומעצבנת. הם מעצבנים. שלא יפגעו חלילה עולי אתיופיה, אבל יש להם מדינה כל כך יפה: מים, צמחייה, שדות. כל מה שצריך זה לזרוע ולעשות איזו מערכת השקיה וכלום".

אהרוני: "אנחנו מתייחסים לאוכל באספקטים תרבותיים ונורא מעניין וטעים ואז אתה מגיע למקום שאין להם בכלל את הצ'יפ הזה. האוכל שם הוא צורך קיומי בסיסי. ולמרות הכל היו שם גם הפתעות. היינו ליד איזה אגם שעמדו לידו עשרות אנשים ופילטו את הדגים שיצאו כרגע מהמים, חתכו אותם לפיסות קטנות, סידרו בעיגולים יפה על הצלחת והגישו אותם נאים עם רוטב חריף בצד. ואתה קולט פתאום שאתה אוכל סשימי דג באתיופיה, שזה משהו שלא חשבתי שיקרה לי".

גידי: "והקפה? אתה בא לשתות קפה. יש שם איזו מן חושה ואהרוני אומר לה 'טו קופי פליז' ואז שעתיים היא עושה קפה".

אהרוני: "מתחילים בקליית הגרגירים לאט, לאט על פח לוהט, כתישה יסודית במכתש ועלי, הרתחת הקפה, והכל לאט, טקס אמיתי שנטוע בתרבות המקומית".

גידי: "ויש שתי אופציות: קפה עם סוכר או קפה עם מלח. וזה מגעיל".

אהרוני: "כי אנחנו רגילים במקרה הטוב לקפה ניטרלי או לקפה מתוק – ולא מעלים על דעתנו לשים מלח בקפה".

גידי: "אף אחד לא. חוץ מהם".

אהרוני: "אתה יכול להגיד מי עוד בעולם אוכל אבטיח עם גבינה מלוחה?".

גידי: "הבולגרים".

אהרוני: "ואנחנו".

גידי: "נכון. אבל הקפה שלהם טעים. הוא כמו שוקו, שוקו־קפה. לא יודע איך להסביר את זה. סמיך נורא".

אהרוני: "פעם ראשונה היינו הרפתקנים ושתינו עם מלח כמובן".

גידי: "אתה אומר, אם עם שלם שותה עם מלח אז בוא נראה.. ולא… אבל בסיכומו של דבר אתיופיה גורמת לך לאהוב אותה וכמובן התחרטנו מאוד על מה שנראה כמו עוול, על האופן שהביאו את יהודי אתיופיה ארצה ואקלמו אותם לבית של שלוש קומות או שכונה כשיש להם ארץ כל כך יפה, וגם בתוך העוני כשאין חשמל ומים זורמים בכפרים הם קמים לנוף הכי יפה בעולם. היה צריך להביא את הכל, היו צריכים להגיד להם תביאו אתכם את העצים שלכם והחיות שלכם ותחיו כמו שאתם מכירים פה. בסוף יצאו שני פרקים משם".

אהרוני: "מכל המקומות המדהימים שהיינו בעולם, בסוף מאתיופיה יצאו שני פרקים, בלי שהתכוונו".

גידי: "ויש להם עץ לחם כזה שנראה כמו בננה, ממש כמו עץ בננה ובתהליך נורא מורכב עושים משהו, שהם אוהבים, שלוקח שלושה חודשים, שקוברים את זה באדמה, והאישה…".

אהרוני: "הפתרונות היצירתיים שלהם מתוך דלות החומר הם מדהימים".

אהרוני: "במקום חיטה יש טף שזה דגן מופלא, סופר פוד אמיתי, מכיל את כל שמונה חומצות האמינו. הם באמת מצאו את הפתרונות הכי מדהימים. העץ בננה הזה שגדעון מדבר עליו זה גם כן סיפור, בתהליך מדהים מפיקים מגזע העץ של הבננה מין פיתה כזאת".

גידי: "פיתה לא טעימה".

 

ברווז צלוי בנוסח ליג'יאנג ובאן מי בהאנוי

גידי: "הברווז בשוק הברווזים. מדהים".

אהרוני: "אני אפרש. בסין במחוז יונאן אחד ממאכלי הרחוב הכי פופולריים זה ברווז צלוי בנוסח ליג'יאנג, שנקרא על שם העיר ששם נעשה לראשונה. מחוץ לדוכן/חנות, מה שזה לא יהיה, יש מן טאבון כזה עשוי מבטון, ושורות של ברווזים תלויים על אנקול, מבריקים עם עור מתוח וחלק, שנכנסים לתנור הזה ונצלים לכדי פרפקשן עם חבלים שעשויים ממחטי אורן שנותנים לברווז ניחוח מיוחד עד שהעור שחום וקריספי וחלק, ממש כמו קרקר והבשר רך ועסיסי נורא. זה מגיע עם רוטב בצד ומלח ופלפל. 18 שקלים לברווז כזה ובאמת נורא טעים ומדהים".

גידי: "והבאן־מי. אני השתגעתי מזה. פשוט היה לי טעים".

אהרוני: "אם מדברים על הכלאות. באן־מי זו באמת הכלאה מקסימה של אוכל וייטנאמי וצרפתי. הבגט הוא צרפתי לעילא ולא נופל במאום מהבגטים בפריז, והפטה הוא גרסה וייטנאמית לפטה הצרפתי המוכר, עם כל מיני רליש ורטבים וייטנאמיים. יש המון גרסאות של באן־מי, הקלאסית היא עם כבד חזיר. מסתבר שגידי אוהב אוכל של דרום אסיה, למרות שהוא מצהיר בדבקות על סטייקים וצ'יפס והמבורגר".

גידי: "בסופו של דבר מגיע שלב שאתה לא יכול עם ה..".

אהרוני: :בקיצור, בכל ארץ מגיע רגע השבירה שגידי רוצה המבורגר".

גידי: "משהו מוכר לבטן..".

אהרוני: "הוא רוצה מקדונלד'ס. בהודו ראינו פתאום שלט של מקדונלד'ס בהודית וגידי צהל".

גידי: "כמו אידיוט".

אהרוני: "עד שהסתבר לו שזה מקדונלד'ס צמחוני".

גידי: "אסור להם לאכול פרה. אין חוכמות פה. מקדונלד'ס גבינה. חמישה סוגים של המבורגר: גבינה או טופו".

 

דוליאן בתאילנד וירקות בבוכרה

אהרוני: "גידי הרפתקן באוכל. לגמרי. באופן מוזר הוא אמיץ יותר ממני במקומות האלה. הוא מסתער, לא מעניין אותו. אני עוד בוחן, בודק, מפעיל שיקולים בעד ונגד, גידי – כלום, הוא אומר 'אני רוצה' ומסתער. בתאילנד ראינו דוליאן והחלטתי לאתגר אותו. 'גידי, יש פה פרי מסריח עם מרקם מוזר'. ציפיתי שיגיד לא. על המקום הוא אמר כן. הוא באמת סקרן".

גידי: "זה מסריח נורא. ממש כמו לאכול פוק מתוק. אבל יש להם בכלל כל כך הרבה פירות, כל מיני דברים מוזרים ושפע, והכל גדל מסביב ככה, על העצים".

אהרוני: "להתפתחות החקלאית שאנחנו כל כך מהללים יש מחיר. בבוכרה למשל, שזאת חקלאות פרימיטיבית, קטנה, של כפריים, יש את הפירות והירקות הכי טעימים שאכלת בחיים שלך. אז אין הרבה, וזה לא כל השנה, אבל כשיש זה הכי טוב. עגבניות יש רק בעונה וכל החורף אין. וכל אחת יותר מכוערת ומצ'וקמקת מהשנייה אבל הן הכי טעימות שטעמתי בחיי".

גידי: "זה נכון. גם פירות מופלאים".

אהרוני: "זה לא מה שאנחנו מכנים ירקות 'באלדי' בהתפעלות, אלא כאלה שאף פעם בהיסטוריה שלהם לא עברו התערבות גנטית. היום נדיר במערב למצוא כאלה".

ועוד לפני סיום:

אהרוני: "זה הכל עניין של תפיסות סטריאוטיפיות. במאה האחרונה הדברים השתנו, אבל עד לפני שנים לא רבות, התפיסות לגבי האחר היו סטריאוטיפיות באופן מדהים ודרך האוכל אפשר היה לראות את זה. פעם, אחת הדרכים להרחיק את האחר הייתה דרך האוכל שלו – האוכל של האחר הוא זר, מריח משונה ואפילו לא מוסרי. הפרימיטיביים האלה שוחטים כלבים למאכל בעוד נאורים כמונו שוחטים רק כבשים ופרות. כשהייתי ילד גדלתי בשכונה מעורבת ואימא שלי הייתה אומרת: 'רק אל תאכל אצלם, מי יודע מה הם שמים באוכל'. אוכל כמגדיר זהות זה דבר משמעותי מאוד, וגם כמגדיר זהות אישית. וזהו. כאן סיימתי. אנחנו רוצים להמשיך".

גידי: "זה באמת כיף וזה מעניין בצורה בלתי רגילה ולהפתעתנו ואיך נגיד את זה בלי להשוויץ?".

אהרוני: "זה גם מצליח".

גידי: "זה שלוקחים ועושים את זה בשעה תשע בערב זו מחמאה גדולה והנאה גדולה. לא מפני שראו את זה ככה וככה אנשים, אלא מפני שזה נורא נחמד, אני חושב, לעתים, איזשהו סוג של.. אני באמת נזהר לא להגיד שאנחנו נהדרים ו'האח הגדול'… אבל זה כיף גדול, ובעיקר שלא יפחדו לאכול ברחוב, שזה טעים ומזין וטוב".

אהרוני: "אני אגיד את מה שגידי מצטנע: אני חושב שנורא מהנה לעשות דבר שאתה אוהב והוא מצליח. זה ברור. כולם אוהבים שמה שהם עושים אהוב על כולם ומצליח. אבל מה שבעיניי ההישג המשמעותי יותר של הסדרה הוא שהוכחנו שהקהל צמא ובשל למשהו אחר. יעידו התגובות ויעיד הרייטינג. כשרצינו לעשות את 'דרך המשי' היה נורא קשה לשכנע אותם. המשפט ששמעתי מהם כל הזמן היה 'זה לא יחזיק פריים טיים'. אני לא הבנתי למה הם אומרים את זה. יש בזה מסעות מדהימים בעולם, יש בזה אוכל מעניין, יש הומור, מסע גיאוגרפי, תרבותי ואישי – מה לא יחזיק פריים? ואני הבנתי שהם מפחדים לשבור את הסטנדרט והסטריאוטיפ והניצחון של הסדרה הזאת הוא בזה, יש לזה ביקוש ויש לזה קהל והקהל הצביע ברגליים".

גידי: "בקיצור: כיף. עזוב אותך.. יש עוד כמה מקומות שאני רוצה להיות, יש מקומות שאנחנו לא יכולים להגיע אליהם, כמו טוניס".

אהרוני: "אני הייתי בטוניס".

גידי: "אבל היום אי אפשר".

אהרוני: "אני מצטער שאי אפשר להיות באירן ובתימן".

גידי: "הייתי רוצה לנסוע למקום שרצחנו את המקרוב הזה, נו…".

אהרוני: "את מי מהם?".

גידי: "נו, מבחוח".

אהרוני: "דובאי. יש שם אתר סקי עם שלג באמצע המדבר".

גידי: "50 מעלות בחוץ, אי אפשר להיות בחוץ…".

 

5 עובדות על ישראל אהרוני

 

יליד 1950, בן למשפחה בוכרית מחיפה, בצה"ל היה לוחם בחטיבת גולני.

כשהיה סטודנט לאמנות באמסטרדם נחשף לראשונה למטבח הסיני, נסע למזרח הרחוק והחל ללמוד שם.

הוא נחשב לשף ומסעדן מחלוצי המטבח הסיני בישראל ותרם רבות להתפתחות התרבות הקולינרית בארץ.

כותב טור קבוע ב"שבעה ימים" בידיעות אחרונות ומופיע בתוכניות טלוויזיה רבות.

פרסם כ-18 ספרי בישול.

 

5 עובדות על גידי גוב

 

נולד ברחובות ב-1950 שגדל והתחנך באילת. הוא נכדו של מבקר האמנות יצחק כף ונינו של הרופא הראשון של תל אביב, חיים חיסין.

כנער לא תכנן להיות זמר אך כשהתגייס התקבל ללהקת הנח"ל ובה החלה קריירת השירה והמשחק שלו.

ב-1973 השתתף בפסטיבל הזמר והפזמון ופרץ לתודעת הקהל בשיר "יעלה ויבוא".

ב-1973 הקים יחד עם אפרים שמיר, דני סנדרסון, אלום אולארציק, פניגשטיין (חבריו ללהקת הנח"ל), יוני רכטר ויצחק קלפטר – את להקת כוורת.

מאז פרוקה של כוורת ב-1977 היה חבר בהרכבים שונים בינהם עם יהודית רביץ ודני סנדרסון ואף הוציא אלבומי סולו, השתתף בסדרות טלוויזה, היה מנחה, הגיש תוכנית רדיו בגלי צה"ל, שחק בסרטים ואף משמש כפרזטור של חברת בזק.

 

 מתוך גיליון אוקטובר 2014 של אטמוספירה.