זה לראש וזה לזנב

• ראש וזנב בתחום המוסיקה
• ראש וזנב בתחום האוכל
• ראש וזנב בתחום העיצוב
• ראש וזנב בתחום התיירות
• ראש הזנב בתחום ההורות
• ראש וזנב בתחום היחסים
• ראש וזנב בתחום הטבע והפיזיקה
• ראש וזנב בתחום הרוחניות
• ראש וזנב בתחום העסקים
• ראש וזנב בתחום המדע
• ראש וזנב בתחום החברה והחלל

מוסיקה

אמיר שוורץ, העורך הראשי של "מוטו תקשורת המונים", בוחר את המוסיקאי שעלה השנה ואת הז'אנר שהולך ומאבד את קרנו:

ראש: נעם רותם
זו לא היתה שנה קלה לרוק הישראלי. אמנם יצאו כאן כמה וכמה תקליטים טובים ושמות גדולים כמו ברי סחרוף ואהוד בנאי הגישו אלבומים מהודקים שהצליחו לרתק רבים ליצירותיהם החדשות, אבל בגדול המצב לא מעודד. נראה שטקסטים שגם מנסים להגיד משהו המושרים על רקע גיטרה-בס-תופים הם כבר לא הפסקול המועדף על מר ישראלי. גם במחאה החברתית ראינו שאפילו אלה שנחשבו פעם למוחים הטבעיים החליפו מקום עם כאלו שמייצגים את הנובורישיות החלולה החדשה.

ועדיין לא הכל שחור. מי שמסתמן כרגע כאיש היחיד שהרוק הישראלי יכול לשים עליו את הז'יטון הוא נעם רותם. "ברזל ואבנים", אלבומו השלישי שיצא לפני כחצי שנה, הוא לא רק התקליט הישראלי הכי טוב שיצא בתשע"א אלא גם אחד מהאלבומים האמיצים, המדויקים והחדים שהוקלטו כאן בשנים האחרונות. ההישג של רותם כפול: הוא גם נושא כרגע ז'אנר שלם על כתפיו הצרות והוא גם הוכיח שיוצר גדול מסוגל להתעלות על הישגי העבר שלו – במקרה דנן, האלבום המבריק שלו "עזרה בדרך" מלפני כשנתיים.

זנב: המוסיקה המזרחית
כוכבי המוסיקה המזרחית אמנם המשיכו למלא את קיסריה ואת היכל נוקיה, זכו לשערים בעיתונים ובמגזינים, הוקדשה להם תוכנית ריאליטי, ערוץ 24 הפך לביתם, ומרבית תחנות הרדיו בארץ מקדישות כיום זמן אוויר עצום לז'אנר, אבל אם מישהו חושב שמצבם השתפר השנה הוא טועה, ובגדול.

הבעיה העיקרית עם המוסיקה המזרחית היא שאסור לא לאהוב אותה, או לפחות לא לסלוד ממנה בפומבי. על כל נושא בארץ – מהמערכת הכלכלית של ביבי ועד לכישלון הנבחרת של לואיס פרננדס – מותר לטנף, פרט על המוסיקה המזרחית. הכוכבים המזרחיים אמנם הפכו לגיבורי תרבות, אך הם וכתבי החצר שלהם עדיין סוגדים לשד העדתי ורצים לבדוק באילן היוחסין של כל מי שיוצא כנגדם, כדי לברר האם הוא רק מתנשא או שמא גם גזען.

מרגולגייט חשפה את הצד הפחות מסוקר של המסלסלים – החיבה והקשר (לכאורה) שלהם לעולם הפשע. אם כך נראה ופועל הז'אנר התרבותי הבולט בארץ, הרי שמדובר בתת תרבות (תרתי משמע) מסוכנת שיש לעצור אותה עוד היום – בראש ובראשונה לטובת כל אותם אנשים ישרים הקשורים לז'אנר. אחרי זה כבר יהיה קל יותר לדון בטקסטים.

אוכל

דפנה רובינסון, עורכת מגזין הקולינריה "דרך האוכל", בוחרת את המגמה שעלתה השנה, ואת זו שירדה.

ראש: המסעדות יורדות אל העם
לדעתי, התופעה העולה של השנה בתחום הקולינריה היא עליית קרנן של המסעדות הפשוטות ומסעדות השוק. זוהי מגמה רחבה של "הפשטת" חוויית הסעודה מפורמלית ומעונבת לכיוון הכייפי והמשוחרר – מנות בגודל בינוני למרכז השולחן, תפריטים זורמים וגמישים ומסעדות שוק המבשלות כל יום משהו אחר בהתאם לעונתיות.

מסעדות שוק חדשות שצצו השנה הן מונטיפיורי שבע בתל אביב, מסעדת קיטשן מרקט בנמל תל אביב, מסעדת מחנה יהודה בירושלים ועוד.

בנוסף למסעדות הפשוטות צצו בזמן האחרון גם Pop Up Restaurants, מסעדות מחתרתיות הצצות לפרק זמן מוגדר בלוקיישנים הזויים או בבתים פרטיים, המאפשרות לשפים לעשות מה שבא להם ולקיים קשר ישיר עם הקהל. אחת הדוגמאות למסעדות אלו היא חצר האוכל של עומר מילר – חצר פרטית ואינטימית בתוך מסעדת חדר האוכל, שהפכה למעין מסעדה פרטית שמוגשות בה ארוחות שף בהתאמה אישית ובהקפדה (ריאיון עם שף עומר מילר מתפרסם במגזין דרך האוכל, אוקטובר 2011).

זנב: פורמלי – אאוט
התופעה הנופלת היא בדיוק ההפך – לא עוד מסעדות יוקרתיות ופורמליות המציעות אוכל כבד וחוויית אכילה של מנה ראשונה, מנה עיקרית וקינוח. אולי זה מפאת יוקר המחייה וברוח המחאה ואולי מכיוון שהישראלים אוהבים להגיע בלבוש פשוט ולא מעונב, לאכול בחברותא ממבחר מנות קטנות המוגשות למרכז השולחן ונוטים פחות לאוכל הקלאסי והכבד.

קחו לדוגמה את ארוחות הבופה – הישראלים אוהבים לקחת מכל הבא ליד ולטעום מעט מזה ומעט מזה ולא להתפוצץ ממנה אחת גדולה שלא תשאיר להם מקום לעוד. כמה שפים שהבינו את נטיית לבו של הקהל הישראלי הם מאיר אדוני עם המזללה, אייל שני עם המזנון המציע מנות מחומרי גלם יקרים בפיתה, או רפי כהן המגדיר שהנהיג במסעדת רפאל תפריט שהוא בין לבין ומגדיר את המסעדה כרסטו-ביסטרו: "אני מקפיד שהאוכל יהיה רסטו, כלומר הכי איכותי שיש. האווירה, לעומת זאת, אינה מעונבת ואנשים יכולים לבוא במכנסיים קצרים, לשבת על הבר ולאכול חצי מנה" (היכנסו לראיון המלא עם רפי כהן)

הטרנד העולה בעיצוב: שימוש בחומרים טבעיים וממוחזרים ושילוב בין סגנונות ובין ישן לחדש. צילום: יח"צ

עיצוב

עדי פוגל הולנדר, עורכת מגזין העיצוב "נישה", מפרטת את הטרנד שעלה השנה – ואת זה שירד.

ראש: שימוש בחומרים טבעיים וממוחזרים במצבם הגולמי ושילוב בין סגנונות ובין ישן לחדש
נראה כי השנה חפצים ורהיטים ישנים ופשוטים קיבלו עדנה מחודשת והפכו מבוקשים וטרנדיים מאי פעם. אין הכוונה לרהיטים הצבועים בצבעי ענתיק פסטליים המקנים מראה ישן ומתקלף, אלא לרהיטים מעץ גולמי ולא מעובד שחותמת מכס מתקלפת המוטבעת עליהם הופכת אותם למציאה.

החיבור בין חומרים ממוחזרים כעץ, פלסטיק ופח במראה הגולמי ובצבעוניות הטבעית שלהם הוא הדבר. שלטים מפח הפכו לשידות ברזל, ארגזי עץ ישנים לנשיאת בקבוקים או פירות עם כיתובים או חותמות משלוח אותנטיים נמכרים במאות שקלים אפילו בשוק הפשפשים. כמו כן, שילוב בין סגנונות עיצוב ובין פריטים ישנים לחדשים ימשיך להוביל את זירת עיצוב הבית.

זנב: סגנון עיצוב "נובורישי" – מבריק, נוצץ וראוותני
פריטי ריהוט גדולים, מבריקים ונוצצים, המאפיינים אוכלוסיות השואפות להראות את מה שיש להן בצורה מוגזמת, ויוצרים חלל שאינו משדר רוך וחום אלא קור וראוותנות.

תיירות

יוליה פריליק, עורכת מגזין התיירות והטיולים "מסע ישראלי", מסבירה איך עלינו לנהוג בבואנו לתאם ביקור באתר מסוים, ומציגה הצד השלילי של התיירות בישראל, שבהחלט הוריד לנו, כמטיילים וכנופשים, את מצב הרוח השנה.

ראש: קחו אחריות תיירותית!
אולי כחלק מגל המחאות החברתיות ששוטף את העולם ואת הארץ, הגיע הזמן שניקח את המושכות לידינו. המידע זמין ונמצא בכל מקום (מגזינים ועיתונים, ספרים, בלוגים, תוכניות טלוויזיה, אתרי אינטרנט, רשתות חברתיות, פורומים, טוקבקים, ביקורות תלויות ושאינן תלויות ועוד ועוד), ולנו, כצרכנים בעלי מודעות, נותר ליטול את גורלנו בידינו גם בתחום הזה.

במאמר מוסגר נאמר שלדעתנו לטייל, להכיר את הארץ ואת העולם, לחוות ולהתנסות, אינם נחשבים כלל למותרות או לפינוקים, אלא לחובה עבור כל אדם שמגדיר את עצמו או שואף להיות רחב אופקים, אבל זה כבר נושא לדיון אחר.

אנחנו מאמינים שהגיע הזמן לוותר על מה שמוכרים לנו נותני השירותים למיניהם, לחקור בעצמנו, להשוות, לבדוק, להצליב מידע, לשאול חברים, לעשות סקר שוק ותחקיר ואף ליידע אחרים. כפי שגילינו סולידריות חברתית במאבקים רבים לאחרונה – מקוטג' ועד דיור בר השגה – אפשר וצריך לעשות זאת בתחום הפנאי, הנופש והטיולים. אולי המגמה האינדיבידואלית, ההתבדלות, הניתוק יפנו את הבמה לטובת כוחו של ההמון.

זנב: אנחנו לא פראיירים!
לא פשוט להתפרנס מתיירות. זה נכון בעולם כולו וזה נכון גם בארץ. זה תלוי בעונה, במצב הביטחוני, ביציבות כלכלית ופוליטית ובכלל, זה נכנס אצל רובנו לסעיף של מותרות. יש כסף – נוסעים, אין כסף – לא נוסעים.

עם זאת, לפעמים בבואנו לנפוש, אנחנו מרגישים שחולבים אותנו. מחירי הלינה בארץ האמירו פלאים בשנים האחרונות, ולא רק בצימרים יוקרתיים או במלונות פאר. לפעמים אפילו חדר סגפני ופשוט, שלא ראה שיפוצניק כבר עשור ויותר, ושככל הנראה הדייר האחרון שלו היה קיבוצניק אחרי צבא, מתומחר בחוסר הגינות בסיסית, כאילו היה מינימום סוויטה מפנקת במלון בוטיק יוקרתי. למה? כי אפשר.

כי זו העונה החמה (למשל סוף אוגוסט או סוכות או פסח, ולחילופין תקופת הכריסמס בחו"ל) ואפשר לנצל את המצב ולגבות מחיר שערורייתי ולא פורפורציונלי לתמורה. תגידו שאלה כוחות השוק, שזוהי עקומת ההיצע והביקוש ועוד טיעונים מתמטיים מנומקים, אבל יש משהו שנקרא הגינות אנושית בסיסית, ואם אנשי התיירות רוצים להישאר במשחק ולא רק "לדפוק קופה" חד פעמית, דהיינו לרוץ מרתון ולא ספרינט, עליהם לתמחר את השירות או את המוצר שיש להם ביד בצורה שעדיין ירוויחו את לחמם בכבוד, אבל שגם אנחנו, הטיילים והנופשים שעובדים קשה בשביל לצאת לחופשה, נרגיש טוב. Win-win situation קוראים לזה בלעז. האקדמיה ללשון קוראת למצב הזה "רווח לכל".

הורות: סוף סוף הפסקנו להציק לילדים עם האוכל. אילוסטרציה: ingimage

הורות

נירה דישי, עורכת מגזין ההורות "הורים וילדים", מסבירה איזו מגמה בתחום ההורות עלתה ואיזו ירדה:

ראש: לומדים להיות הורים
מאז שמכון אדלר פרץ לתודעתנו, לא זכו ההורים לתמיכה מוראלית כזו גדולה כמו בשנה האחרונה. נראה כי כל מטפל הורים מוסמך או פסיכולוג משופשף החליט להקים בית ספר להורות עם הבטחה לתת להורים כלים להיות טובים יותר, אם באמצעות אימון אישי ומשפחתי, תוך כדי חשיפה בטלוויזיה, על ידי סדנאות מעשיות והרצאות מקצועיות או מבעד לעדשת המצלמה הנסתרת שתותקן בביתכם.

כל מכון הורות ושיטותיו, אך כולם מבקשים לספק מענה לבעיית אובדן הסמכות ההורית המאפיינת משפחות רבות בישראל. לא ניכנס לסיבות להיעדר המשמעת, למרות שחלק מהן נובע מצורך ההורים לפצות את הילדים על שעות עבודתם הארוכות מחוץ לבית, או מהרצון של ההורה לזרום עם הילד או להיות חבר שלו. אך המגמה ברורה – יותר ויותר הורים חשים חסרי אונים מול הילדים שלהם, ויותר ויותר מכונים ובתי ספר נפתחים כדי לתת להורים מענה הולם.

ההחלטה לגשת לאנשי מקצוע כרוכה, מן הסתם, בהודאה בכך שיש לנו בעיה עם הילדים, וזה כבר יתרון גדול. שלא נדבר על הנכונות שלנו להתפתח כבני אדם, לשנות הרגלים ותפיסת עולם כדי ליישם בבית את מה שאנחנו לומדים ולאחל לעצמנו חיי משפחה שפויים יותר.

אבל, וזה אבל גדול – צריך לזכור שכל מומחה מגיע עם סט הערכים והאמונות שלו, וגם אם יש לו על הקיר כמה תעודות יותר מאשר לכם, אין זה אומר שהאג'נדה שלו זהה למה שאתם מאמינים בה. אז אם החלטתם ללכת לבית ספר להורים ודומיו – קחו ממנו מה שאתם מרגישים שנכון לכם, כפרטים וכמשפחה. אתם הרי מכירים את עצמכם ואת הילדים שלכם הכי טוב, וההחלטה איך לפעול היא – לפני הכל, ובסופו של דבר – בידיים שלכם.

זנב: לא גומרים מהצלחת
אפשר לומר בפה מלא שהשנה החולפת התאפיינה בפיחות גובר והולך של משפטים בנוסח "תאכל הכל מהצלחת". המודעות הגדלה לתזונה נכונה ולאורח חיים בריא עומדת בקנה אחד עם מחקרים רבים שפורסמו בשנה האחרונה, המגלים כי הפרעות אכילה אצל ילדים יכולות להתפתח כבר מגיל אפס וכי איכות התזונה משפיעה על מידת הקשב והריכוז של הילדים.

כל אלה גורמים להורים רבים להפנים שלא כדאי לספור את כמות הביסים שהילדים אוכלים בכל ארוחה, שאסור לעשות מהאוכל אישיו, ובוודאי שלא להכריח את הילדים לגמור הכל מהצלחת. החוכמה היא, אומרות התזונאיות והדיאטניות, ללמד את הילדים לזהות בעצמם את תחושת השובע והרעב ולאכול לפי צורכם. כך הם יגדלו עם הרגלי אכילה נכונים ובריאים, וכך גם פוחתים סיכוייהם לסבול מהפרעות אכילה או מהשמנת יתר, על כל תחלואיה הנלווים, בבגרותם.

ברור שזה לא קל לראות את הילד אוכל רק שני ביסים מהארוחה המושקעת שהכנתם לו, או לשמוע דיווחים מהמטפלת של הצהרון שמודיעה בצער ש"הילד לא אכל כלום". ואנחנו גם יודעים שיש הורים, פולנים מכל העדות, שנותנים לילד שלהם בקבוקי תמ"ל גם בגיל שלוש ו/או דוחפים לילדים חטיפים בכל הזדמנות רק כדי שהם "יאכלו משהו". אבל כדאי להקשיב לקולות שעולים מן הצלחת, להקפיד על תזונה מאוזנת ובריאה ולהקנות לילדים הרגלי אכילה בריאים שילוו אותם כל החיים. השינוי הזה ישפיע לא רק על הבריאות הפיזית והנפשית של הילדים (ושלכם כמובן), אלא גם יוריד מכם מקור לזירת התגוששות אפשרית עם הילדים.

יחסים

אחינעם וישנגרד, עורכת ערוץ יחסים באתר ifeel, מצביעה על הטרנד החם בזירת ההיכרויות באינטרנט, ועל זה שהולך ומאבד ממעמדו:

האינטרנט הפך מזמן לשחקן המרכזי בתחום ההיכרויות. היום תמצאו יותר ויותר זוגות שהכירו דרך אתרי היכרויות, צ'אטים, פייסבוק ועולמות וירטואליים כאלה או אחרים. הסיבה היא פשוטה: כיום אין לנו כוח, סבלנות, אומץ או זמן לצאת, להכיר אנשים ברחוב, באירועים חברתיים או דרך חברים, והדרך הכי נוחה היא לשבת בבית מול מסך המחשב ולחפש אהבה. לא צריך להשקיע בלבוש ובאיפור או להוציא מאות שקלים על דייטים שלא מובילים לשום מקום – יש את המחשב. שם אפשר לבחור, לדבר ולסנן עם מקסימום אנשים במינימום זמן.

ראש: אפליקציית שייקר
היריב החזק ביותר של אתרי ההיכרויות – שככל הנראה גם ינצח במערכה, לפחות בקרב גולשים עד גיל 35 בממוצע, הוא השייקר – אפליקציה חדשה יחסית של פייסבוק, המדמה בר וירטואלי שאליו אתם יכולים להיכנס, לראות מי נמצא בחדר, לבדוק מהם תחומי העניין המשותפים שלכם ושלו, לדבר איתו (וגם תוך כדי להמשיך לסרוק את השטח), ולהמשיך הלאה – למשתמש הבא שנמצא בחדר.

יש המתייחסים אל האפליקציה הזו בזלזול ("איזה פאתטי"), בזעזוע ("לאן הגענו?") והמגזימים שבהם, אף בחרדה ("אנשים כבר לא ייצאו יותר מהבתים…"), אבל אין ספק שמדובר באפליקציה גאונית, שמהווה את זירת ההיכרויות הנוחה ביותר ברשת, לפחות לרגע כתיבת שורות אלה.

זנב: אתרי היכרויות
הרשתות החברתיות, ופייסבוק בעיקר, ממשיכות להוות יריב אמיתי לאתרי ההיכרויות. כשאתה יכול לצפות בתמונות של מישהו, לגלות דברים עליו כמו מהם התחביבים ותחומי העניין שלו, ואפילו ליצור איתו קשר באופן ישיר – וכל זאת ללא תשלום – למה שתמשיך לחפש אהבה באתרי היכרויות שגובים ממך כסף?

זירת ההיכרויות החמה ביותר ברשת (לפחות נכון לרגע כתיבת שורות אלה). אפליקציית שייקר. צילום מסך

טבע ופיזיקה

רוית קלימר, עורכת מגזין המדע לילדים "גליליאו צעיר", מצביעה על האירוע המעציב שהתרחש השנה ועל זה שהסעיר את עולם המדע:

ראש: א-הה! איינשטיין טעה לגמרי!
בסוף השבוע האחרון שלפני השנה החדשה געשה הקהילה המדעית, ואיתה העולם כולו: נמצא חלקיק שנע במהירות גבוהה יותר ממהירות האור!

המידע המדהים התקבל במאיץ החלקיקים CERN שבשוויץ לאחר שהחלקיק המסתורי הזה, ששמו ניטרינו, נורה ממעבדת המחקר אל גלאי חלקיקים בשם אופרה שנמצא 730 קילומטרים משם. את כל הדרך הזו עברו החלקיקים מתחת לפני האדמה, ולמרבה ההפתעה הגיעו מקצה אחד לאחר מהר יותר מהצפוי. החישובים התבססו על העובדה שמהירות האור, העומדת על 299,792,458 מטרים בשנייה, היא קבועה, ועליה בנויה כל תורת היחסות של אלברט איינשטיין, ואיתה הפיזיקה המודרנית שאנחנו מכירים.

האם ייתכן שמדענים מצאו באמת חלקיק שנע במהירות הגבוהה ממהירות האור? לא ברור. בשלב הזה יש צורך בבדיקה חוזרת של הניסוי הזה ובבחינה של התנאים שבהם הוא התקיים מפני שיכול להיות שמה שקרה הוא סטייה שנובעת מתנאים חיצוניים שונים כמו התווך (החומר) שבו החלקיק נע, העובדה שהוא עבר מרחק גדול מאוד ולא ברור מה קרה לו בדרך, ובעיקר איך השפיעו התכונות המוזרות של החלקיק עצמו.

אבל גם אם הניסוי הזה נתן תוצאה לא הגיונית והפענוח שלה יתברר כשגוי, דבר חשוב אחד יצא ממנו: הוא גרם למדענים להתחיל לחשוב מחדש על האמיתות והקיבעונות שלהם עצמם. הוא גרם להם לבחון את היכולת שלהם להתמודד עם שינויים, עם ידע חדש שמערער את הסדר הקיים, עם מהפכה. "עולם ישן עדי יסוד נחריבה"? בהחלט, ונבנה מיד עולם חדש במקומו.

זנב: אסון הכרמל
חנוכה האחרון היה חג עצוב ביותר: שריפה עצומה השתוללה ביערות הכרמל, כילתה עשרות אלפי דונמים של חורש טבעי ויערות נטועים וגבתה את חייהם של 44 בני אדם ומספר עצום של בעלי חיים שהתגוררו בו.

זו הייתה השריפה הגדולה ביותר אי פעם בישראל. ארבעה ימים שהחלו כשילוב של רשלנות שבגללה פרצה האש עם תגובה מאוחרת של כל הקשורים לעניין, המשיכו בהתגייסות כוללת של כוחות הכיבוי וההצלה בישראל עם מעט מדי כוח אדם וחומרים לכיבוי שריפות, והסתיימו בבקשת עזרה ממדינות האזור ואפילו מארצות הברית הרחוקה, מכיוון שבארץ לא היו מטוסים ייעודיים לעניין.

באוגוסט 2011, שמונה חודשים אחרי האסון, פרסם מבקר המדינה מיכה לינדנשטראוס טיוטה של כ-450 עמודים, שהיא השלב האחרון לפני הגשת דוח הביקורת הסופי. מה לא היה שם: הכנה לקויה למקרי שריפות ענק, מחסור דרמטי בחומרים זמינים לכיבוי שריפות ומטוסים שיפזרו אותם, תקצוב לקוי של מערכי הכיבוי וההצלה שבגללם חסר כוח אדם מקצועי, התעלמות מאזהרות של מבקר המדינה עצמו אחרי מלחמת לבנון לגבי הסכנה משריפות יער, ופשוט רשלנות שבגללה בכלל הגיעו בני אדם לאזורים מסוכנים ונלכדו באש.

הקיץ דווקא עבר בשלום אבל הזיכרון עדיין קיים, והשורה התחתונה שלו היא כישלון. כשלו כאן הרבה מדי גורמים שלא עשו את מה שהם צריכים לעשות – אין ספק שכולם רצו לעזור, אבל לא היו יכולים לעשות דבר. השנה החדשה תביא איתה את הדוח המלא של מבקר המדינה ותקווה גדולה שהסעיפים שהוא עוסק בהם יטופלו. ואז נוכל לקוות שלפחות בתחום הזה אין לנו יותר ממה לדאוג.

נושאת את המחאה החברתית על כתפיה. דפני ליף. צילום: Rafimich, ויקישיתוף

רוחניות

מיכל בן-דוד, עורכת מגזין הרוחניות "חיים אחרים", מציינת איזה מאורע עומד השנה בראש סדר הדיונים בעולם הרוח/המיסטיקה, ואת ההתרחשות שהביאה את סגנון התנהלות הממשלה הנוכחי אל קיצו:

ראש: 2012 – תחילת עידן האלטרואיזם
השנה לוח השנה של בני המאיה מגיע אל סופו הידוע מראש, סוף שהוא בבחינת התחלה חדשה אם תרצו, או סוף העולם – תלוי את מי שואלים. זה קורה במדויק ב-21.12.2012, תאריך שמאופיין לא רק במשחק ספרות ייחודי אלא גם בהתכוננות משמעותית הנעשית כל רחבי העולם הרוחני, לפחות בחלקו המערבי המודרני. כולם מדברים על התאריך, מקדשים אותו או מבטלים אותו, אך בכל מקרה, לא מתעלמים ממנו. מנבאים שהחל מהתאריך הזה נחוש בשינוי משמעותי בהתנהלות העולם כפי שהכרנו עד כה.

זנב: 2011 – סוף עידן האגואיזם
נפל דבר אצלנו. בקיץ האחרון הוצפנו בגל של מחאות. ממחאת האוהלים על הקושי להשיג דיור נאות במחיר שפוי, ועד למחאה נגד יוקר המחייה המטרף בארץ. המכנה המשותף לגלי המחאות הוא ההצהרה שאי אפשר יותר להתעלם מאיתנו, האזרחים מן השורה, ואין לכם, שם למעלה בשלטון, ברירה אלא להפסיק לחשוב רק עצמכם ולהתחיל לחשוב גם עלינו. אם תרצו, זה סוף עידן הקפיטליזם החזירי.

עסקים

רונית שווה, עורכת מגזין העסקים "סטטוס", בוחרת את מי שהפכה להיות הדמות החזקה של השנה, ואת מי שהפך למייצג העיקרי של דמות הטייקון האטום:

ראש: דפני ליף
שנת 2004 הייתה השנה הקשה ביותר של מקדונלד'ס. באותה שנה נפטר בפתאומיות המנכ"ל והיו"ר של החברה, ובאותה שנה גם זכה תאגיד המזון לכמות ההשמצות הרבה ביותר בתולדותיו, בפרט כשיצא סרטו של מייקל מור "Super Size Me". לכאורה, מקדולנלד'ס הייתה אמורה להתרסק. למעשה, המשבר הפך להזדמנות; מונה מנכ"ל חדש, נבנה תפריט חדש, בריא יותר, והמכירות מאז רק עולות. למה? כי התרבות הארגונית שלה חזקה מכל מנכ"ל ומכל טרנד, גם אם הוא חשוב.

ומה לכל זה ולסיכום השנה? שנת תשע"א הייתה שנת התרבות הארגונית, או ליתר דיוק – התרבות העממית. כל היחידים, המנכ"לים והסטארים נאלמו דום לטובת הכלל, לטובת ההמון, לטובת העם – דורש צדק חברתי. בחברה שוויונית יותר אין צורך בגיבורים שהרוויחו בגדול. במקומם יש מסה של אנשים שמוותרים על הנוחות והמזגן לטובת מגורים במאהל וצעידה מיוזעת וצפופה מדי מוצ"ש. והם דורשים שינוי של התרבות החברתית. לא הטבה במעונות יום, בניה מואצת, רפורמה במיסוי, או תוספת יוקר, אלא שינוי עמוק ויסודי של החברה ושל תרבותה.

השנה כל השרים וכל העשירים, כל האריות וכל הנמרים עמדו מזעפם ולא מצאו תשובה, כי ילדה קטנה, יחידה ותמה עמדה ושאלה – "למה?"

אך סיכום שנה, כמו סיכום שנה, צריך שמות ופנים. ולכן ההצלחה של השנה נזקפת לדפני ליף – מי שהתניעה את המהלך התרבותי והחברתי הזה בכובע אופנתי, בכריזמה ייחודית ובתמימות עצומה. היא ספגה אש אדירה – גרה בכפר שמריהו, לא שירתה בצבא – אבל זה לא רלוונטי, כי דפני ליף זכתה להיות במקום הנכון בזמן הנכון ולשנות את השיח התרבותי-חברתי.

כמעט כמו החמור שיישא על גבו את המשיח, נושאת דפני ליף את המהפכה על כתפיה, וגם אם קשה לה או שהיא כבר לא רוצה – אין לה ברירה. היא כבר שם, נושאת בנטל, גיבורת התרבות של תשע"א; זו שכוננה את שנת התרבות העממית.

זנב: אילן בן דב
שנת 2011 הייתה שנה קשה מאוד לטייקונים. פתאום יש המלצות של ועדת הריכוזיות, פתאום רוצים ליטול חלקים מעסקיהם, פתאום מנסים לקצץ את שכר הבכירים, פתאום נכנסים להם לכיסים. אנשים כבר לא מתגאים ואומרים שהם "עושים לביתם". זה לא שהם חדלו לעשות לביתם, או ליתר דיוק לבתיהם, הם רק עושים את זה עכשיו יותר בשקט.

אבל השנה, בניגוד למגמה, היה אחד שעשה לאחוזותיו ברעש גדול וצורם. לפני כשנתיים רכש אילן בן דב את השליטה בפרטנר תמורת 5.3 מיליארד דולר. כמו בכל עסקה גדולה, בן דב מימן אותה באמצעות הלוואות. ובן דב, כידוע, התקשה קצת להחזיר את חובותיו לבעלי האג"ח, אז הוא הציע מין הסדר – להעביר מניות מחברה לחברה, לחלק אחזקה, ובקיצור – למחוק חובות. יש שמדברים על ויתור על חוב של כ-400 מיליון שקל! פעם, לפני שעזבתי את פרטנר, הייתי חייבת להם 100 שקל, ונחשו מה? הם לא ויתרו לי על אגורה.

ומה עוד קרה בפרטנר – החברה שרכישתה הפכה את בן דב ממיליונר לטייקון? מנכ"לים באו והלכו; ראשית, דוד אבנר, אחר כך יעקב גלברד, ועכשיו תורו של חיים רומנו. גם בדירקטוריון התקיים משחק כיסאות מוזיקלי; והגדיל לעשות יעקב פרי שכיהן כדירקטור במשך שבוע שלם. בנוסף, מדי פעם פרטנר מפטרת עובדים. החודש מדברים על כ-200.

ומה עשה אילן בן דב – האיש הרוחני, שכל-כך אוהב לדבר על אהבה ונתינה? קודם כל, הוא לקח. בזמן שהחברה צברה חובות ועובדים פוטרו, היא חילקה דיבידנדים. מתוכם מיליונים רבים לכיסו של בן דב. "יש לי בתים בכפר שמריהו ובמנהטן, זה יעזור?", שאל באירוניה. כנראה שלא, כי אחרת קשה להסביר מדוע הוא בונה עכשיו חווילה מפוארת המוערכת בכ-70 מיליון שקל.

אחרי שבן דב לקח, הוא מבקש לקחת עוד. הוא מבקש מאנשים – אתם יודעים, מעמד הביניים, סוחבים מינוס, נקרעים עם המשכנתא – לממן דרך הפנסיה שלהם את עסקיו. אם בן דב היה מצליח להתנתק רגע מהמדיטציה העמוקה שהוא שרוי בה, היה שומע את העם דורש צדק חברתי; היה מבחין, כמי שאוהב לדבר על חיובי, שהשנה הוא היה ממש שלילי. לא בכדי ראיתי סטיקר: אילן בן דב לא פרטנר.

מדע

נופר קידר, עורכת מגזין המדע "גליליאו", מציינת מהו האירוע המרכזי שטלטל את העולם השנה, ואיזו פרשה קיבלה הדים בתקשורת ועוררה פאניקה שלא היתה מוצדקת לחלוטין:

ראש: רעידות אדמה
מאז ומעולם ניהלו בני האדם יחסים מורכבים עם איתני הטבע. מחד גיסא כוחם העצום של מים, אש, גז ותגובות כימיות שונות לא הפריעו לאיש לקדם את הטכנולוגיה עד קצה גבולות היכולת. מאידך גיסא, בכל פעם עדים בני האנוש למראות של סכרי ענק נסחפים, מפולות בוץ שמכסות מבנים וענני אפר וולקני שמשביתים מטוסים.

והנה, ב-11 במרס השנה רעדה קרקע האוקיינוס השקט בעוצמה של 8.9 במגניטודת מומנט, ובמילים אחרות: רעידת האדמה הרביעית בעוצמתה מאז החלו מדענים במדידות מסודרות. הרעידה גרמה לגלי צונאמי שחורים שמראם לא יימחק במהרה מהזיכרון הקולקטיבי שלנו. עוד גרמה הרעידה לסדקים ולפיצוצים בתחנות כוח גרעיניות בעיר פוקושימה, ואלה הביאו לדליפה של מזהמים למי הים, לאוויר הפתוח ולסביבה כולה. מעל 12,000 בני אדם איבדו את חייהם, עשרות אלפים איבדו את בתיהם.

השנה שחלפה ראתה רעידות אדמה קשות בניו-זילנד, בטורקיה, ולאחרונה בהימליה – בנפאל ובהודו. גם בישראל חשו לא פעם ולא פעמיים ברעידות אדמה, שכן אזורנו מועד לרעידת אדמה קשה לערך פעם במאה שנה (הרעידה הקשה האחרונה התרחשה ב-1927). בחודש אוגוסט 2011 הוקדש גיליון "גליליאו" לרעידות האדמה בישראל, להיערכות מולן ולמחקר המדעי הנעשה על אודותן בסביבתנו הקרובה (וראו "גליליאו" 156, אוגוסט 2011). השנה נקווה לשנה טובה, ולחסדיהם של איתני הטבע.

זנב: חיידקי אי. קולי, מלפפונים ונבטים
בעולמנו צפוף האוכלוסין היו מגפות, או יותר נכון החרדה ממגפות, לידועניות של ממש, והמוניטין של מקצתן מוצדקים. השפעת הספרדית, למשל, השתוללה בעולם ב-1918 וקטלה עשרות מיליוני בני אדם (יש המעריכים 100 מיליון). בשנות החמישים השתוללה מגפת הפוליו שהותירה אנשים נכים רבים. בשנות השמונים של המאה הקודמת החלה מגפת האיידס, ואך לפני שנתיים נחרדו תושבי העולם בגלל שפעת החזירים. לעומת שתי אלה, ייתכן שסערת המלפפונים שהתרחשה בגרמניה אך לפני כמה חודשים נופחה מעבר לממדיה (אמנם, המגפה גבתה חייהם של כ-50 בני אדם, ולסבל רב של אלפים).

תחילתו של הסיפור בחודש מאי, אז אושפזו מאות בני אדם בבתי החולים בגרמניה בגלל שלשול דמי וסיבוכים קשים שנוצרו עקב כך (וראו: דרור בר-ניר, "שאר ירקות וחיידק קטלני אחד", "גליליאו" 156, אוגוסט 2011). הרשויות בגרמניה הזהירו מפני אכילת מלפפונים, חסה ועוד ירקות, עד שהגיעו – כך חושבים – לשורש הבעיה, או שמא נאמר לנבט הבעיה: נבטים שהונבטו מזרעי חילבה, שהגיעו ממצרים לחוות גידולים אורגניים בגרמניה.

היו אלה הזרעים, כנראה, שנשאו את הזן האלים של חיידקי האי. קולי – ואלה הגיעו כנראה מהשקיה במים מזוהמים. בסופו של דבר נראה שהתקשורת ליבתה היטב את הפאניקה שליוותה את המקרים: מה שנחרת בו הוא זעמם של מגדלי המלפפונים בספרד ושל ממשלתם, שהפסידו כסף רב עקב החשד שדבק בירק החף מפשע.

פאניקה מוגזמת. צילום: ingimage

חברה וחלל

קרין מיכאלי ממגזין הטיולים, המסעות והתרבויות "מסע אחר", מצביעה על ההתרחשות הבולטת של השנה, ועל נסיגה באחד התחומים החשובים בעולם המדע – החלל:

ראש: מחאת ההמונים
בשנת תשע"א יצאו ההמונים לרחובות בכל רחבי העולם, כפי שלא עשו מאז המהפכות שהובילו לנפילת הגוש הקומוניסטי ב-1989. הראשונים בגל המהפכות הנוכחי היו התוניסאים, שהחלו בדצמבר 2010 ב"מהפכת היסמין".

בכך החל "אביב העמים הערבי" שבמהלכו יצאו להפגין אזרחי מצרים, סוריה, לוב ועוד מדינות במחאה נגד המשטרים בארצותיהם. התוניסאים אמנם הביאו לסיום שלטונו של הנשיא בן עלי, אבל בלוב ההפגנות היו למלחמת אזרחים. בסוריה מתרחש דיכוי אכזרי של המפגינים, ובמצרים, שנתנה לאירועי השנה את אחד מסמליה – כיכר תחריר בקהיר, שולט עדיין הצבא.

המונים יצאו לרחובות השנה גם נגד הסדר הכלכלי-חברתי. בישראל הוקמו אוהלים בכל רחבי המדינה והמונים הפגינו בקריאה לצדק חברתי. דרישות דומות מעלים הספרדים, שמפגינים מאז מאי 2011, וגם היוונים, שארצם מתמודדת עם משבר כלכלי חמור ומתמשך. בהודו הפגינו עשרות אלפים נגד השחיתות, ובוויסקונסין שבארצות הברית יצאו עשרות אלפים להפגין נגד (ובמספרים נמוכים יותר – בעד) שבירת כוחם של האיגודים המקצועיים.

מהצד השני בארצות הברית, תנועת "מסיבת התה" השמרנית ממשיכה לקיים אירועי המונים. לעומת ההפגנות הלא-אלימות האלה נשטפה אנגליה בגל של מהומות אלימות בתחילת אוגוסט, חודשים ספורים לפני האולימפיאדה שתתקיים בלונדון ב-2012.

מחאות ההמונים של תשע"א לא יסתיימו, ככל הנראה, בראש השנה תשע"ב. "אביב העמים הערבי" נמשך לתוך הקיץ והסתיו, והוא טרם הסתיים, וגם בישראל ובספרד המחאות עדיין נמשכות. גם בארצות הברית בוודאי ימשיכו אירועי המונים בשנה הקרובה, לקראת הבחירות ב-2012. אזרחי העולם, אפשר לקוות, ימשיכו לקחת את גורלם ואת גורל מדינותיהם בידיים – וברגליים.

זנב: סוכנויות החלל
השנה החולפת לא היתה טובה למי שחולם על מסעות בין כוכבים רחוקים ועל מושבות אנושיות מחוץ לכוכב הלכת הכחול. דווקא השנה, בדיוק 50 שנה אחרי שהאדם הראשון יצא אל מחוץ לאטמוספרה, 30 שנה אחרי המראתה של מעבורת החלל הראשונה (ראו "מסע אחר" 235, אפריל 2011), ו-40 שנה אחרי חבטת הגולף הראשונה, והיחידה עד כה, על הירח (ראו "מסע אחר" 233, פברואר 2011), הפסיקה ארצות הברית את השימוש במעבורות החלל.

טיסות להעברת אנשים וציוד אל תחנת החלל הבינלאומית, שבנייתה הושלמה ב-2010, התבצעו מאז באמצעות טילי הסויוז הרוסיים. אבל בסוף אוגוסט נכשל שיגורו של רכב אספקה רוסי שהיה מיועד לתחנת החלל. השיגורים חודשו מאז ובאמצע ספטמבר חזרו לארץ שלושה אסטרונאוטים ששהו בתחנת החלל, אבל האירוע הוכיח שנוכחותם של בני אדם בחלל עדיין רחוקה מלהיות מובנת מאליה.

האם המשמעות היא שבני האדם מוותרים על חלום החלל? לא בהכרח. מתברר כי בעוד השחקנים המסורתיים בתחום החלל – סוכנויות החלל של המעצמות הגדולות ומדינות המערב – הולכים ומאבדים מכוחם, מופיעים במגרש החללי שחקנים חדשים. כזאת היא קרן אקס פרייז, שמטרתה לקדם פריצות דרך טכנולוגיות בתחום החלל באמצעות תחרויות המיועדות לחברות ולגופים פרטיים (ראו "מסע אחר" 239, אוגוסט 2011). גם מדינות חדשות הצהירו השנה שהן מתכוונות להשיק תוכניות חלל משלהן.