זהירות, סרט

הדבר הבולט ביותר בסרטו החדש של אנג לי, "תשוקה, זהירות", הוא אורכו (כ-157 דקות), אך אין זה פרט יוצא דופן בפילמוגרפיה שלו. גם סרטיו הקודמים ("נמר, דרקון", "הענק", "הר ברוקבק") חצו את גבול השעתיים. כשלעצמו, אורך כזה של סרט אינו מהווה בעיה, אך כפי שמתחוור בסרט זה, הוא עלול להעצים בעיות אחרות פי כמה וכמה.

הסרט מבוסס על סיפור קצר מאת איילין צ'אנג ומגולל את סיפורה של וואנג ג'יה זי, בחורה צעירה בתקופת מלחמת העולם השנייה, שמצטרפת לקבוצת מהפכנים צעירים ואידיאליסטים במאבק בכיבוש היפני. וואנג נשלחת לנסות להתקרב למר יי – ראש המשטרה החשאית של הממשלה הסינית (הממשלה ששיתפה פעולה עם הכיבוש היפני), על מנת לפתות אותו ולהכין את הקרקע להתנקשות בחייו.

המזימה, אשר נמשכת כארבע שנים, מעמידה את שתי הדמויות – הן וואנג והן מר יי – מול רגשות סותרים – התשוקה אותה חשים השניים אחד לשני מצד אחד והזהירות המרבית בה על שני הצדדים לנקוט (כל אחד מסיבותיו הוא, כמובן).



לכאורה, עלילה זו עשויה הייתה לבנות מותחן ארוטי מרתק ומסעיר, אך למרבה הצער הוציא אנג לי מתחת ידיו מלודרמה ארוכה ומייגעת, שמשחקם הטוב של שחקניה לא מצליח למנוע ממנה להימתח עד אין קץ על מנת למלא את כל אורכו של הסרט. לקצב זה יש אולי יתרונות בחלקים מסוימים של הסרט, הוא מסייע בהעברת תחושת המתח אותם חווים חברי המחתרת במהלך ניסיון ההתנקשות במר יי, אך בעיקר הוא גורם לתחושה עמומה שתשומת לב רציפה למסך אינה הכרחית.

אנג לי, לעניות דעתי, אינו במאי יציב. הוא אחראי לסרטים מביכים כמו העיבוד הקולנועי הכושל של הקומיקס "הענק", אך גם לכאלה מרשימים כמו "נמר, דרקון" ומרגשים כמו הר ברוקבק – דווקא מז'אנר יותר קרוב ל"תשוקה, זהירות".

דווקא ב"תשוקה, זהירות" לא צלח ניסיונו של לי להעביר את מאבק הרגשות אליו נקלעות הדמויות בצורה משכנעת. התוצאה, כאמור, בעיקר מייגעת.

 

"תשוקה, זהירות", טייוואן 2007. במאי: אנג לי. שחקנים: טוני לאנג, וואי טאנג, ג'ואן צ'אן, הום וונג. 150 דק'