ויקום המלפפון

אמא שלי היא אישה שלפני 15 שנה התגרשה פעמיים: פעם אחת מאבא שלי, ופעם שנייה מכל מה שמזכיר לה את ימיה כעקרת בית ואם לילדים. המדובר בשלל חובות משמימות, הראשונה שבהן היא הבישול. שנים שהיא לא מבשלת, שנים שהיא מוקירה את המיקרו, שנים שהיא מוציאה את מיטב כספה על ארוחות מוזמנות ועל פריכיות עם קוטג'. למה אני מספרת לכם את כל זה? כי היום היא עמדה באופן ספונטני ובלתי מובן ובישלה מרק ירקות לצעיר נכדיה, הלא הוא הלל שלי. לכי תגידי לא לנכד שמבקש מרק קישואיות (גרגרי אפונה הם קישואיות בהללית מדוברת) ובזמן קילוף הבטטה מעיר בתבונה שלבטטה, בניגוד לגזר, יש סגנון.

לבן שלי יש סגנון. לא יודעת אם זה קשור אלי (על מי אני עובדת? בטח שאני יודעת, ובטח שזה קשור אלי!) אבל יש לו סגנון מיוחד משלו בכל מה שקשור לשפה העברית. מי אמר פעם שהשפה היא אישה, ואנו כולנו מאהביה? אם נמשיך את הדימוי, הלל הוא המאהב החצוף, זה ששורק לה מתחת לחלון ולוקח אותה לסיבוב בלונה פארק.

דוגמאות? בבקשה:

הצורה ההנדסית מעוין הפכה בפי הלל למעוניין ("הוא מעוניין כזה…").

טבעות בצל הרבה יותר הגיוניות בתור טבעות בצד.

החברה של השודד היא שודדית, ההפך מטוסיק קטן הוא טוסיקית גדולית.

אפונה היא קישואיות, כבר אמרנו, ויש גם מלונז במקום מיונז, אבל עיקר קסמו של הלל בעברית הוא לא בשיבושים הכל כך מצחיקים שלו, אלא בסגנון הדיבור הכללי שלו, סגנון מקורי, נפוח משהו ופומפוזי, כאילו אבא אבן קטן מדבר מגרונו.

בטיול מהגן, מתכופף לבחון אבנים מעניינות: "אלו אבנים קטנקטנות בהחלט!"

או מספר על החולצה שלו: "היא בצבע לבן, כמובן!" כמובן.

תחרות פטפוטים

הוא אוהב לנאום, הקטן שלי. בגרון נטוי וניחר הוא מוריד על ראשינו ההמומים מונולוגים ארוכים שנפסקים רק בניסיונות דיבור של אחיו הגדולים ובפסיקה חד משמעית של הלל: "אני מדבר עכשיו!" אם תהיתם מה קורה לילד שלישי שנולד לאחר שני אחים גדולים שלא סוגרים את הפה, הנה התשובה: הוא לא סוגר את הפה עוד יותר מהם, וגם יותר חזק. שניהם ביחד לא יכולים עליו.

קצת לפני פסח, הלל מונה את סדר המכות: "דם. למצרים היה דם וליהודים היו מים. איזה מצחיק! מצרי רצה לשתות והיה לו דם!ויהודי שתה מים! ומצרי לא שתה! וכינים, וערוב, ודבר, ושחין, וברד ומכת קולות".

ההלם הכללי ברכב (היינו בנסיעה) מתחלף בחיוכים מובלעים של ההורים ובצחוק פרוע של האחים הגדולים. "לא, הלל, מכת בכורות", מתגלגלים עליו האחים שלו. "לא", משיב הלל בביטחון מלא. "מכת בקולות. כי לא היו להם קולות וזאת היתה מכת בקולות כזאת כמובן".

לול תרנגולים

כשהייתי ילדה, אבא שלי הקים בפאתי החצר שלנו לול, והביא אליו אחר כבוד חמישה אפרוחים קטנים (קטנקטנים, יגיד הלל). חלמנו משק תרנגולות, ולאחר כמה שבועות התברר גודל הזוועה. חמישה תרנגולים, כל אחד יותר זכר מחברו, גדלו, בגרו ופיתחו גרון. במקום ביצה טרייה יום יום, קיבלנו טסטוסטרון שעה שעה. עכשיו, נניח שהשעה חמש בבוקר. התרנגול הראשון קורא. התרנגול השני, שלא רוצה להישאר מאחור, קורא מיד אחריו. אחר כך השלישי, והרביעי, והחמישי ו… נכון, השישי, כלומר הראשון, ששכח שהוא התחיל.

תחרות הכוכבים הצעירים פסקה רק כשארבעה תרנגולים הוחזרו בבושת מקור לכור מחצבתם, והוחלפו בתרנגולות מקרקרות (גם הן עשו רעש זוועתי, אבל זה כבר סיפור אחר) ואני נזכרת בחמשת הגברים האלו כי שלישייה שכזו הולכת ומתרקמת לי בביתי שלי ממש. נעמה אומרת משהו, ואחר כך יואב חייב להוסיף, והנה הלל מתחיל לנאום כי הוא לא פראייר, ובינתיים נעמה נעלבת למה רק הלל מדבר, וחוזר חלילה. וחוזר חלילה, וחוזר חלילה. מעולם לא נראה לי הפתגם האנגלי על כך שילדים צריכים להיראות ולא להישמע כל כך מושך לב. או.קיי, אני רוצה לשמוע אותם, אבל למה כל כך הרבה? ולמה בכאלו דציבלים?

הצעות לסדר היום

מילא רק היו מדברים, הצרה היא שהם גם מפתחים דעות. לא חיוביות במיוחד. עלי.

נעמה היתה הראשונה, לקבוע שתלתלים חומים (זו אני!) הם לא כל כך יפים. אמרה, ונופפה ברעמת שיער הארד הגלי שלה.

יואב והלל, כיאות לגברים הצעירים שהינם, הולכים איתי בחיובי. כלומר, הם מנסים לשפר.

יואב, בוקר אחד, בעודו מתעורר סופית במיטה שלנו, בוחן אותי בוחנת את עצמי מול הראי, וקובע: "תעשי קוקו. זה יותר יפה לך."

הלל, כמה חודשים לאחר מכן: "אמא, תשימי שפתון", "אמא, תנעלי את הנעליים האלה". אחר כך לא מתאפק: "אמא, גם אני יכול לנעול את הנעליים שלך?"

ואני, בין שלל ההוראות, העצות והביקורת הבונה שאני סופגת מהילדים שלי, הולכת ומבינה בצער שתם לו שלב האמא המושלמת. לא שהייתי אי פעם, אבל בעיניים הקטנות והאוהבות שלהם דווקא כן הייתי. ועכשיו, כבר לא. וצריך שיפורים, לתלתלים ובכלל. צריך שלא רק הם יתאימו לי, אלא שגם אני אתאים להם. ומה זה בעצם, אם לא עוד שלב בבניית משפחה.