ויליאם ואני

בכניסה לתערוכה קיבלתי כרטיס שעל צדו האחד כתוב "וייט סטאר ליין - כרטיס עלייה לסיפון הטיטניק", ומצדו האחר כתוב שהוא שייך לוויליאם ארתור לוב. זה היה טריק מבריק של מארגני התערוכה

88 שיתופים | 132 צפיות

באותו בוקר בלונדון התעוררתי בהרגשה די רעה. היה לי קר, צמרמורת קלה אחזה בי, ואפילו שני ספלי קפה גדולים לא עזרו לי להיפטר מהתחושה הזאת. נסעתי בגשם שוטף לגריניץ', ומשם לכיפת המילניום, לראות תערוכה.

ויליאם ארתור לוֹבּ היה בן שלושים. הוא התגורר עם אשתו קורדליה בסקרנטון (Scranton), פנסילבניה, שבארצות הברית. ב-10 באפריל 1912 הם עלו על סיפונה של הטיטניק, הספינה הגדולה ביותר שנבנתה אי פעם, ויצאו להפלגת הבכורה שלה בדרכם חזרה לאמריקה. המומחים לספנות כינו אותה לפני ההפלגה "האנייה שאינה יכולה לטבוע".

עד לאותו בוקר בלונדון לא שמעתי בכלל על לוב. אבל בכניסה לתערוכה קיבלתי כרטיס מקרטון צהבהב שעל צדו האחד כתוב "וייט סטאר ליין – כרטיס עלייה לסיפון הטיטניק", ומצדו האחר כתוב שהוא שייך לוויליאם ארתור לוב. לא ייחסתי לזה חשיבות גדולה מדי. הדיילת בכניסה לתערוכה, שמוצגים בה חפצים שנשלו מבטן הספינה הטרופה במעמקי האוקיינוס, הסבירה לי שכל מבקר בתערוכה מקבל כרטיס של נוסע אחד מכ-2,200 הנוסעים ואנשי הצוות שהיו על סיפונה של האנייה. "זה נועד ליצור זיקה אמיתית וקשר אישי עם אחד הנוסעים", הבהירה הצעירה החייכנית.

הודיתי לה בנימוס וצעדתי פנימה, אל האולם האפלולי שבו הוצגו הפריטים שנשלו ממעמקי הים. התערוכה כולה מורכבת מחפצים שהועלו בכמה מסעות מחקר מבטן הטיטניק, רבים מהם פריטים אישיים: משקפיים, פנס, אולר, נעליים, עט, ארנק, ספל, תיק מסעות, קלרינט. כל אלה נחו במשך כמעט מאה שנה בקרקעית האוקיינוס, עד שהגיעו רובוטים נמרצים ששוגרו מספינות מחקר ומשו אותם מתוך הים. מן הספינות הועברו החפצים לתערוכה שנודדת ברחבי העולם.

התעלול הצליח

הסתובבתי במשך כשעה בין המוצגים עד שהגעתי לאולם גדול שבו הופיעו פרטים אישיים ומידע על כל נוסעי הטיטניק. קצת מזכיר אולמות הנצחה לחללי מלחמות. באופן טבעי נזכרתי באותו רגע בוויליאם ארתור לוב, שאת כרטיס העלייה שלו לסיפון אחזתי בידי. לא מעט פרטים התבררו לי עליו. לוב, מהנדס שעבד בחברת רכבות בפנסילבניה, נסע עם רעייתו במחלקה השלישית. הם עמדו לשוב לביתם בתום ביקור בקורנוול (Cornwall) שבדרום בריטניה, שם ביקרו את משפחתו לרגל מות אחיו של ויליאם. יום לפני ההפלגה שלח ויליאם גלויה להוריו בקורנוול. על גב הגלויה הופיע תצלום של הטיטניק ובצדה האחר כתב "זאת תמונה של האנייה שבה נפליג. זאת האנייה הגדולה ביותר שנבנתה אי פעם". בהיותו מהנדס, קל לשער שהיה גאה בהישג הטכנולוגי הזה.

התעלול של מארגני התערוכה עבד. כבר הרגשתי קשר חזק ללוב. התעניינתי בגורלו. רציתי שיהיה לו טוב. בכל זאת, אנחנו אוחזים באותו כרטיס עלייה לסיפון. איזה גורל לא ברור קושר בינינו. מאה שנה אחרי ההפלגה אני נושא את זהותו.

בקצה האולם הגדול ניצב לוח ועליו כל שמות נוסעי הטיטניק ואנשי הצוות שלה. לצד כל שם נכתב מה עלה בגורל אותו אדם. הצעירה שעמדה לידי צהלה בשמחה, רקעה ברגליה והניפה ידיים בהתלהבות. התברר שהנוסעת שלה ניצלה וחיתה לאחר האסון חיים ארוכים ומאושרים בדרום אנגליה. "יש לי עוד כמעט שמונים שנה לבלות", אמרה הצעירה וחיבקה בחום את חברתה.

ההרגשה הרעה מהבוקר התחזקה. בלב כבד חיפשתי את שמו של לוב, וכאשר מצאתי אותו לא הופתעתי לגלות שהוא טבע באותו לילה, באפריל 1912, עם עוד כ-1,500 נוסעים ואנשי צוות. גם קורדליה לא ניצלה. לא היו שם פרטים מדויקים יותר על מותו של לוב, אבל תחושת המחנק שאחזה בי ממילא לא אפשרה לי להמשיך ולחטט בפרטים. פילסתי במהירות דרך אל היציאה. הושטתי לדיילת את הכרטיס של לוב וניסיתי לצאת, אלא שהמכשפה לא ויתרה בקלות: "לא, לא. הוא שלך, אדוני. זאת מזכרת מהתערוכה. אנחנו מקווים שנהנית. המשך יום נעים".

השעה כבר היתה כמעט אחת בצהריים. בפאב הסמוך הגישו לי כוס גדולה של בירה, והברמן אמר: "גם הנוסע שלך גמר לא טוב? זה קורה לנו עכשיו כל יום. מגיעים לכאן אנשים עם פרצוף ירוק, מחזיקים את הקרטון הזה ביד ורועדים מפחד. מה יש לכם מהנוסעים האלה של הטיטניק? ינוחו על משכבם בשלום".

משה גלעד הוא עיתונאי, כותב ב"הארץ". ספרו "מסעות בלי קנה מידה" יצא לאור בהוצאת עם עובד