ויחסינו לאן?

מה קורה בשנה הראשונה של הנישואים שגורמת להרבה זוגות למשבר? אל תשאלו אותי, אני עדיין רווקה, אבל צפיתי בכם ויש לי מסקנות…

"אוי, נו זה בעלי. נכון, שאם התחתנו אני יכולה לסנן אותו?", אומרת חברתי ח', תוך שבנונשלאנטיות היא לוחצת על כפתור ההשתקה של האייפון. על הצג כתוב "בעלי המאמי" על רקע תמונה אופטימית מהחתונה.

"אני וג' לא מדברים כבר שבוע. הוא כל הזמן פוגע בי, ועושה לי בכוונה", מספרת לי חברתי א', ומיד העיניים שלה מתחילות להתמלא בדמעות. "די, את חייבת ללמוד להיות יותר מחוספסת ולהפסיק להיפגע", אני מנסה להגיד לה, אבל א' כבר עמוק בבכי ואנחנו קונות גלידה כי האפקט חזק יותר.

* עוד ב-ZOOG: האביב הגיע ואיתו תקופת הציד אחר זוגיות. אז למה כדאי דווקא לנוח?

* עוד ב-ZOOG: גברים מציגים את הנוסחה שלהם לאישה המושלמת>>

* עוד ב-ZOOG: איך מחפשים נכון בן או בת זוג? המאמנת האישית מסבירה>>

אני אוהבת חתונות

יש לי כבר הרבה חברות נשואות וגם קצת חברים. יש לי חברות נשואות, מאורסות, בהריון, מתכננות הריון, עם ילד, עם ילדה, עם תאומים. יש לי חברות עם חבר ש"מחכות שהוא יציע", יש לי חברות שמתחתנות בקרוב, ויש לי חברות שבעוד שנה יזמינו אותי לשמוח איתן.

אני אוהבת חתונות. נכון, לפעמים מדובר בניג'וס של נשים שאיבדו פרופורציה על חייהן. לפעמים, כשאת נאלצת להיפרד מכמה מאות שקלים על כל הפרוצדורה של "מסיבת רווקות-חינה-חתונה", אז אני מתעצבנת ומתמרמרת, ושוב אני חושבת לעצמי "לחתונה שלי הן בחיים לא יבואו, מי יכיר אותן אז, כשבינתיים מערכת היחסים המונונגמית הכי יציבה שלי היא עם מגפי הסטיב מאדן שקניתי בסופעונה לפני שנתיים".

אבל כשאני בחתונה עצמה, כל ההתניות משנים של סינדרלה ובל ושלגייה ודונה מרטין, עושות את שלהן ואני מתרגשת ושמחה לראות אותם הולכים על השטיח, מתרגשים על רקע שיר שהוא תמיד דביק מדי.

לאן נעלם האביר על הסוס הלבן?

בעיניים רווקיות, זוגיות לפעמים נראית כפתרון קסם. היה לך יום מחורבן ואת חושבת בעצב "אחח, לו רק היתה לי כתף להניח עליה את הראש"; יש לך מינוס עצבני ואת שוב מהרהרת (בלחש, שלא יחשבו את תלותית), "כשחיים בזוג קל יותר להסתדר". כן, כן, לפעמים בעיניי הרווקה שלי, בן זוג הוא פתרון לכל תחלואיי החיים שלי. הוא יגרום לי להיות רזה יותר, יפה יותר, לכתוב מצחיק יותר, להיות מסודרת יותר, חרוצה יותר. טוב, זה כאילו שאני מתכננת לצאת עם ספיידרמן.

חברות שלי, כמו שאתם בוודאי יכולים להבין בעצמכם, הן כולן נשואות טריות, שנה-שנתיים. ויותר ויותר אני מתחילה להבין שהשנה-שנתיים האלה אלו שנים לא פשוטות בכלל: איפה הסוסים, איפה הפרחים, איפה הזיונים בטבע, איפה הכסף?!

רוב החברות שלי אפילו לא סיימו לבחור תמונות לאלבום החתונה, ולאף אחת מהם אין את ההתרגשות שבלהיות "זוג צעיר". האם זה בלתי נמנע, האם על כולנו נגזר להפוך לאיזו גרסה מנומנמת של ההורים שלנו?

בוחנים את הגבולות

חשבתי לרגע שאני איזו מגה-מתוחכמת ששמה לב בעצמה למשברים בזוגיות, וזה בטח אומר שאני הו-כה-בשלה כבר לזוגיות, והנה הוא בטח נמצא בדרך לבית שלי עכשיו. אז זהו, שלא. מסתבר שזהו ממש מונח מוכר: "משבר השנה הראשונה", והוא נובע מהצורך לבחון את גבולות מערכת היחסים, מהתפישה שעכשיו ההחלטות הן משותפות בלבד והצורך לשמור על הקול הפנימי שלך גובר.

שוב, אני מבינה עד כמה אנחנו שבויים בקונבנציות שגדלנו עליהן. אנחנו הנשים תלותיות, רוצות לעשות דברים "ביחד", רוצות לשנות את הגבר שלנו רק להוכיח לכולן – "תראו, הצלחתי". הגברים, מרגישים מסורסים, מזלזלים בשאיפותיהן של בנות זוגם כדי שהן יבינו "מי הגבר בבית", מנסים לשמור על הקול שלהם בכל מחיר.

כל אחד חזק בעמדתו, והנה – אתם כבר לא מדברים שבוע.

והמסקנות הן

טרם התחתנתי, טרם אפילו הספקתי להגיד לגבר שלידי "מאמי, לילדים שלנו נקרא דניאל ויהלי", אבל אולי זאת הסיבה שאני יכולה להסיק את המסקנות:

בשנה הראשונה, ביום הראשון אחרי החתונה, הכל נראה בדיוק אותו דבר. חוץ מטבעת ועוד איזה חמשת אלפים סידורים שעדיין לא הסתיימו. לאף אחת לא חונה סוס לבן מתחת לבית.

אנחנו, שמורגלות כל כך לריגושים, לדרמות, לרייטינג, מנסות בכל כוחנו להכניס עוד קצת עניין, עוד קצת טעם. יכול להיות שהסוד למשבר השנה הראשונה הוא פשוט לתת לדברים להיות, בלי לנסות לנכס שום דבר לטובת המוסד התובעני גם ככה הזה, בלי לנסות לשנות, לעצב, להציב עובדות בשטח? כי יש לי סוד לגלות לכם – זה יקרה גם בלי שתנסו בכלל.

העולם הזה גם ככה אכזר, סביר להניח שיהיו מלא משברים בחיינו המשותפים, כאלה שבאמת נצטרך להתאמץ בשבילם. אבל עד שאלה יקרו, לא עדיף ליהנות ממה שיש?

ליצירת קשר עם רעות חוצה בדוא"ל: reuth196@gmail.com ובעמוד הפייסבוק
 
* עכשיו ב-BelleMode: כך תבחרי את הג'ינס שהכי יחמיא לך>>

* עכשיו ב-BelleMode: הטרנדים החמים בתחום הלקים>>