ויהי ערב, ויהי בוקר

ערב בבית משפחת אלפיה. הילדים התרחצו, ואכלו, וסידרו תיקים, וחדרים. ואמא קראה סיפור ועוד סיפור, וצחצחה להלל שיניים. ויואב מכורבל עם חמישה וובקינזים, והלל סיים לקום ולחזור שמונה פעמים למיטה רק כדי שאמא תכסה אותו בכל פעם מחדש, ונעמה נרדמה עם המשקפיים על האף, "יומנו של חנון" על הברכיים, ובלה החתולה מגרגרת לה על החזה.

ערב. כבר לילה. בואו נגיד שהשעה תשע.

השעה תשע היא שעה מצוינת. זוהי השעה שבה אפילו הילדים הבלתי רדימים שלי ישנים. זוהי גם השעה שבה האבא שלהם מפציע חרש בדלת הבית. אבא חזר.

מה עושים בערב שמתחיל בשעה תשע? לא הרבה. אב השנה, למשל, מתרכז באכילה ובשינה. הוא יושב מול המסך הקטן, אוסף לו את כל מה שהילדים השאירו במקרר, ואוכל. 20 דקות אחר כך, כמו היה בתוכנית אכילה של שומרי משקל, המסר מגיע לו למוח והוא נרדם. לא במיטה, חלילה, כי רק תשע וחצי. הוא נשכב על הספה, עורם על עצמו כריות ומודיע לי שלא אתן לו להירדם כאן לכל הלילה, שלא אלך לישון מאוחר, ושאוציא את הכלב לסיבוב. שנייה אחת לאחר מכן, הוא בעולם אחר.

חמש שעות ברוטו

ומה אני עושה? מה עושה אם עבריה בשעה תשע וחצי בלילה, כשכל בני ביתה נוחרים קלות? קודם כל, היא בחופש. אף אחד לא דורש ממנה לנהל שיחה. אף אחד לא אומר שהוא רעב. אף אחד, בהנחה שהלל לא יעשה זאת מתוך שינה, מקיא. אף אחד לא רב. אף אחד לא צריך הסעה לחוג. אף אחד לא מזמין חבר. האמא הזאת, לראשונה מזה הרבה שעות, לבד.

מה עושה אישה בוגרת כשהיא לבד? אוכלת, כמובן, ושותה קפה, ורואה טלוויזיה, וצוללת בתוך הספר החדש. אחר כך היא מעמידה כביסה, ותולה אותה, ומקפלת מכונה קודמת, ומפזרת בארונות. אחר כך היא שוטפת כלים (כי אין מבאס מכיור מלא על הבוקר) ומעשנת ומתקלחת.

ואחר כך, היא כבר ממש מתכוונת ללכת לישון. עוד סידור של הבית, וכיסוי אחד לפני האחרון של הילדים, ופשתון הצעיר שבחבורה, ועוד כיסוי. ועוד כמה פרקים בספר וכמובן שאי אפשר ללכת לישון בלי לכבות את המוח בשיטה הטובה מכולן, סודוקו למתקדמים.

וישנה. השעה אחת בלילה בלבד. הספק לא רע לשלוש שעות של חופש.

בלילה היא כמובן קמה כי הלל משתעל. אחר כך בורח לו הפיפי, ואחר כך הוא סתם רוצה שהיא תחזיק לו את היד. גם ליואב יש חלום רע, ואף אחד לא סופר חוץ ממנה, אבל הנה היא קמה ארבע פעמים. פתאום, אחרי זמן לא הגיוני בעליל, מגיע הבוקר ומישהו מצוחצח מאוד, מגולח מאוד ומגוהץ מאוד עומד מעליה ודורש ממנה להוריד את השמיכה ולקום. השעה לא תאומן. שש וחצי. היא ישנה חמש שעות וגם זה ברוטו. לא יכול להיות שהגיע הבוקר. פשוט לא יכול להיות.

אב השנה חוגג בבקרים. הוא מתעורר כאילו צלצל לו שעון במוח, כולו חיוני, נמרץ ומחובר למקום ולרגע. תוך דקה הוא כבר יודע בדיוק מה צריך לעשות בכל שנייה. הדבר הראשון שצריך לעשות, כמובן, הוא להעיר את אשתו. למה שהיא תישן אחריו? אז מה אם היא הלכה לישון שלוש שעות אחריו? ולמה שכל הבוקר יהיה רק עליו?

אז הוא מעיר את אשתו. היא אומרת לו שילך להתקלח ואחר כך היא תקום. הוא אומר לה שהוא התקלח כבר. היא שולחת אותו להכין סנדוויצ'ים, וכל זה כשהשמיכה עוד על הראש שלה. הוא מסכים אבל דורש בתגובה שהיא תעיר את הילדים. בסדר, היא ממלמלת. ואז הוא נזכר מהי הדרך הכי טובה להוציא אותה מהשמיכות. אני הולך לבחור להם בגדים! הוא מודיע. תוך שנייה דמות בפיג'מה עוקפת אותו במסדרון ודוהרת לחדר הבנים. על גופתה הוא יבחר להם בגדים.

שתיים-אחת לטובת הלילה

ישנם אנשים של לילה, וישנם אנשים של בוקר. אני שייכת ללילה. את כל האוניברסיטה עברתי על לילות לבנים. מתחילים ללמוד בחצות, מסיימים בשש בבוקר וניגשים בהצלחה למבחן בתשע. אחר כך הולכים לישון וכשקמים לא זוכרים כלום.

בעלי שיחיה הוא איש של בוקר. בלילה הוא מסוגל להעמיד פנים שהוא שם, למרות שהוא מכבה את המוח בעשר. בבוקר הוא בשיא אונו, נהנה להצליף בי על עצלנותי, תוהה איך אני מרשה לעצמי עוד דקה ועוד דקה במיטה, כשכל כך הרבה מטלות לפנינו. בדיוק בגלל זה, אני ממלמלת, בבוקר אני גם לא ממש מסוגלת לתקשר. בדיוק בגלל זה, כל כך קשה לקום ולהתחיל.

והילדים? שתיים אחת לטובתי. או לרעתי, בעצם. את נעמה לא כדאי לפגוש בבוקר בלי מרחק ביטחון של שלושה מטרים. הלל, חייכן בדרך כלל, קם כל כך זועף ויללן עד שהצמדנו לו את שם הקוד מוסוליני. ("ששש! מוסוליני יתעורר!"). רק יואבי, צדיק שכמותו, קם מיד בהילוך שלישי. הוא ממשיך שיחות מאתמול בלילה, צולל בשמחה למיטה שלנו ובולע שם ספר וחצי, וכל זה עוד לפני הפיפי הראשון. איך נפגשים אצלנו כולם, אנשי הבוקר ואנשי הלילה, אתם יכולים לדמיין.

ובכל פעם שאני קורסת תחת העומס או תחת המעמסה, בכל פעם שאני מבשלת בצרורות, מקלחת בתורות ומלבישה בסרט נע, אני עוצרת לרגע ומזכירה לעצמי שזה לא לנצח. לא לנצח הקיטורים בבוקר, לא לנצח העייפות בערב ולא לנצח העיגולים מתחת לעיניים (נו טוב, אולי דווקא הם כן). כל כך מהר הכל חולף, כל כך מהר. וזו בדיוק המחשבה שמוחה לי מהפנים את ההבעה של חוסר הסבלנות, ופותחת לי את הידיים לעוד חיבוק אחד, נוסף.