ווטרספריי

סרטי רימייק הם כמו להקות קאוורים- גם אם הם נשמעים ממש טוב זה אף פעם לא יהיה הדבר האמיתי. זה בהחלט לא אומר שכמה חברה שהחליטו לנגן קלאסיקות ביטלס במקום לכתוב שירים מקוריים משלהם לא יכולים לספק ערב מהנה (במיוחד אם הוא מתוגבר באלכוהול) ובתנאי שלא פיתחנו סנטימנטים מוגזמים כלפי היצירה המקורית. הכל עניין של סגנון- או שיש לך או שאין לך, וגם מחזור אפשר לעשות בסטייל, או לפחות עם קריצה.

אך למה בעצם שנתעניין ביכולתו הטכנית של אחד לשחזר רגש של אחר בשעה שאנו יכולים לגשת ישירות למקור? אולי מכיוון שבתוך אוטוסטרדת המידע האופפת אותנו, מעולם לא זכינו להיחשף אליו, או שאולי אכן נחשפנו אליו במידה זו או אחרת, ונרצה לראות כיצד הוא מיתרגם ליצירתו של אחר. כך או כך, הרטרו אינו מגיע לעולם לפני שהמקור מת ונשכח כליל, ובמקרה הנוכחי אכן עברו 20 שנה, אך האם באמת הגיע הזמן ל"הייר ספריי" מחודש? האם "הדור שלא ידע את דיוויין" הוא אכן כזה? התשובות בקופות.

טעם רע מסוגנן ותו לו מהווה את תמצית הפילוסופיה הקולנועית העומדת מאחורי יצירתו הפולחנית של ג'ון ווטרס, יוצרו של "הייר ספריי" המקורי מ-1988. מסרטו "פינק פלמינגוס" מ-1973 תיזכר בעיקר סצנה בה אוכל כוכב הסרט, דיוויין, צואת כלבים- ההצלחה שלאחר מכן הייתה בלתי נמנעת, והגיעה לשיאה ב"הייר ספריי" המקורי וב"נער שוליים"- קומדיות מוסיקליות שהשגרה הז'אנרית מהן והלאה, המוכיחות את האומה האמריקאית על שמרנותה ועל צביעותה.

ווטרס לא מציג את המציאות כמות שהיא אלא כפי שהוא רואה אותה- צבעונית, ססגונית, מוגזמת, ומתובלת בהומור ווטרסי ייחודי. קרקע מושלמת ל"אנטי כוכבים" דוגמת דיוויין, להפוך לאלילי קאלט. "ג'ון ווטרס" הוא בראש ובראשונה סגנון, ואדם שנקמן, במאי הרימייק העכשווי לא שוכח זאת לשנייה. הסרט משפריץ "ווטרסיות" מכוונת סביבו לכל עבר ומטשטש עוד יותר את הגבול הדק בין חיקוי להומאז'.



אם ג'ון טרבולטה שממציא את עצמו מחדש בפעם המיליון, והפעם בנעלי דיווין, בתפקיד האם השמנה וההיסטרית לא מספיק כדי לחמם אתכם לקראת החגיגה ההיתולית המצפה לכם ב"הייר ספריי", קבלו את מישל פייפר בגיחה קולנועית לא שגרתית לשנים האחרונות, ככלבת וייט טראש גזענית. מצטרפים אליהם כריסטופר ווקן, חובב ריקוד לא קטן שרק חיכה להזדמנות לפזז בסרט על תחרות ריקודים וג'רי סטילר, שעדיין לא מצליח לשחזר את שיאי פרנק קוסטנזה אליהם הגיע ב"סיינפלד" אבל אשר הופיע גם בסרט המקורי.

אם תהיו מספיק ערניים, תצליחו ללכוד בעיניכם לשבריר שנייה גם את ריקי לייק, שהרבה לפני שהפכה למנחת טוק שואו דביק לעקרות בית משועממות, הייתה בעצם הנערה מ"הייר ספריי" המקורי- לא רק בתסריט, גם בחיים. בחורה שמנמנה הזוכה לתהילה כנגד כל הסיכויים.

ניקי בלונסקי בתפקידה הקולנועי הראשון כטרייסי טורנבלד, נכנסת לנעליה ב"הייר ספריי" המחודש, אנדרדוגית לבנבנה ושמנמנה ששרה ורוקדת כל הדרך אל התהילה, כאשר בדרך היא גם מקדמת את ההידברות הבינגזעית בבולטימור של 1962, המתבשלת על אש קטנה באמריקה של תחילת הסיקסטיז, בדרך לנקודת הרתיחה שעוד תבוא.

אך לא ה"מה" הוא הסיבה לראות את "הייר ספריי"- העלילה לא תחדש לכם דבר בהנחה וראיתם סרט או שניים בחייכם, אלא ה"איך". מורשת סגנונו הקאמפי והייחודי של ג'ון ווטרס עושה את דרכה לראשונה אל עבר הקופות, ואו שתאהבו אותו או שתשנאו, מה שבטוח- לא תצליחו להישאר אדישים.

היירספריי, ארה"ב, 2007. במאי: אדם שנקמן. שחקנים: ניקי בלונסקי, ג'ון טרבולטה, אמנדה ביינס, כריסטופר ווקן, מישך פייפר, קווין לטיפה, ג'יימס מרסדן, בריטני שואו, זק אפרון, אלייג'ה קלי, אליסון ג'ני, ג'רי סטילר. 117 דקות.