והעיקר לא לוותר כלל

זה היה ההריון השלישי שלי, ובהתחלה הכל נראה ממש רגיל, כמו בהריונות הקודמים שבהם עבדתי כרגיל עד הלידה. כנראה מחשבות לחוד ומציאות לחוד, כי הפעם הכל היה שונה. בשבוע 23 טפטפו לי קצת מים ולא ייחסתי לזה חשיבות. ידעתי שאני נמצאת בשלב מוקדם מדי ולכן לא יכול להיות שזאת ירידת מים, והמשכתי כרגיל. בוקר אחד טפטפו לי מים חומים. הגעתי לרופאה שלי במהירות. היא מיד הכניסה אותי לבדיקת אולטרה-סאונד, וראתה שאין לי כמעט מי שפיר. היא הסבירה לי שזה סימן לא טוב, ושלחה אותי למיון יולדות. הייתי בשבוע 24, ולכן מאוד חששתי לגורל העובר.

הגעתי למיון, ושם, אחרי בדיקות רבות, הסבירו לי שאני נשארת בבית החולים עד הלידה. "לפחות עשרה שבועות את נשארת כאן, אם לא תלדי עד אז", אמרו לי הרופאים, והכינו אותי לאפשרות שיכול להיות שאלד תינוק פג. הם כל כך נלחצו מהמצב הזה, שהם הציעו לי להפסיק את ההריון באופן מיידי. הם אמרו שהם חושדים שלתינוק יש מום, ושבגלל זה יש ירידת מים. בהתחלה הייתי בשוק, אבל עם זאת הייתי חדורת אמונה שהכל יהיה בסדר ובשום אופן לא רציתי להפסיק את ההריון.

הרופאים הודיעו לי שהם רוצים לעשות לי דיקור מי שפיר כדי לוודא שזאת ירידת מים רגילה ושהכל בסדר עם העובר. סירבתי. פחדתי, כי ידעתי שבשבועות כאלה כבר לא עושים בדיקה כזאת, וחששתי שזה יגרום להפלה. נשארתי לאשפוז במחלקה, ולאחר עשרה ימים שלחו אותי הביתה, לא לפני שהם הזהירו אותי שאין מצב שאני לא יולדת אוטוטו.

חזרתי הביתה, ולא כל כך ידעתי מה לעשות. מצד אחד השתדלתי לא להתאמץ יותר מדי, ומצד שני השתדלתי בכל זאת להמשיך לתפקד. במשך כל הזמן הזה התפללתי שהתינוק בסדר ושלא יוולד פג. בסופו של דבר התפילות שלי עזרו – בשבוע 41 ירדו המים, ונולד תינוק בריא לחלוטין ומקסים. הרופאים הודו שדבר כזה הם לא ראו, וממש היה לנו נס. מכאן השם יהונתן.
בשמת שפירא על הולדת בנה יהונתן

• קראו גם: איך להיערך למצב של לידת בזק?

"תעשו לי ניתוח, רק תוציאו אותה כבר ממני"

הכל התחיל בלילה של תאריך הלידה המשוער, 7 בדצמבר. בשעה 2:00 יצאתי כהרגלי מהמיטה לשירותים. בדרך חזרה לחדר הרגשתי שמפל חמים ונעים זורם לי בין הרגליים. ידעתי שאין סיכוי שיוצא לי כל כך הרבה פיפי בלי שליטה, אז התחלתי ללכת לכיוון החדר של הוריי תוך כדי שהמים ממשיכים לנזול. צעקתי לאמא שלי שנראה לי שיש לי ירידת מים. אמא שלי ירדה למטה עם עיניים נפוחות משינה ואמרה לי: "יאללה, לבית החולים". בנסיעה לבית החולים המים לא פסקו לרדת והרטבתי את כל האוטו.

כשהגענו למיון יולדות חיברו אותי למוניטור, שהראה חוסר תנועה מוחלט של הגברת העצלנית… רק בדקות האחרונות של המוניטור היא הואילה לזוז קצת, ואני התבקשתי לחכות לבדיקת רופא. הרופאה בדקה ואמרה שיש עוד קצת מים, הפתיחה 1.5 ואין צירים. היא שלחה אותי להסתובב קצת.

לקראת שש בבוקר התחילו לי קצת צירים, אחר כך הם נהיו יותר תכופים, ועדיין הפתיחה לא התקדמה. הכאבים התגברו. בקושי הצלחתי לעבור את הציר, לא יכולתי לשכב או לשבת ורק הליכות עזרו לי.

בשעה 15:00, 12 שעות לאחר שהגעתי למיון, אני מקבלת חדר לידה. נראה שכל המים ירדו לי, אבל הפתיחה עדיין בקושי 2. אני מבקשת אפידורל ע-כ-ש-י-ו! ובזכות האפידורל אני מצליחה לישון כמה דקות. הלידה לא מתקדמת וב-20:00 אני מקבלת אנטיביוטיקה כי העוברית כבר 18 שעות ללא מים. בשעה 2:00 סופסוף יש פתיחה מלאה, ומבקשים ממני לדחוף. אני מנסה לדחוף, אבל כנראה לא מצליחה במיוחד כי שום דבר לא זז. מחליטים להפסיק לי את האפידורל. אני שוב מנסה לדחוף. עדיין לא מרגישה את הרגליים, אבל את הצירים והלחץ אני מרגישה ועוד איך!

אני בוכה. המיילדת והרופאה צועקות עלי שאפסיק לבכות כי היא חייבת כבר לצאת, אבל למרות כל הדחיפות שלי, אני לא מצליחה להוציא אותה החוצה והיא תקועה בתחילת התעלה. אני דוחפת כבר שעתיים. עברו 26 שעות מירידת המים בבית, אני עייפה ולא מבינה מה רוצים ממני. רק כואב לי. אני אומרת לכל מי שסביבי: "כבר לא אכפת לי. תעשו לי ניתוח, רק תוציאו אותה כבר ממני". הם דווקא מחליטים להחזיר לי את האפידורל, ולעשות לידת ואקום. 10 דקות והיא בחוץ. מחזירים לי אותה אחרי ניקיון, והיא כל כך יפה וחמודה. ממש נשמה קטנה, וגאווה גדולה.
אלה פילנובסקי על לידתה של אוולין

"מחזירים לי אותה אחרי ניקיון, והיא כל כך יפה וחמודה" (אלה). אילוסטרציה: ingimage

היה לי בראש מלאך קטן שאמר שכדאי שאבדק

יש לי שלושה ילדים נפלאים, ברוך השם. את שלושתם ילדתי בחודש מרץ, בשנים 2009, 2011 ו-2012. ההריונות היו תקינים לחלוטין, אבל כל לידה היא סיפור בפני עצמו.

בהריון הראשון, בשבוע 36, היה לי תור לטיפת חלב. באותו יום לא הרגשתי טוב, והיו לי סחרחורת, טשטוש בראייה, כבדוּת וכאבים. על אף שלא רציתי ללכת בגלל שהרגשתי רע, היה לי בראש מלאך קטן שאמר שכדאי שאבדק. האחות בטיפת חלב התחילה לבדוק אותי וזיהתה חלבון בשתן, לחץ דם גבוה ונפיחות בגוף. לדבריה הנתונים העידו על רעלת הריון והיה עליי להגיע במהירות האפשרית לבית החולים.

הזעקתי את בעלי ונסענו יחד. התברר שהרעלת היתה קשה, והוחלט כבר באותו יום לתת לי זירוז וליילד אותי. למרות הזירוז הלידה לא התקדמה, ולבסוף נכנסתי לניתוח חירום בהרדמה מלאה. בתי נולדה במשקל 1.950 קילוגרם, וכמובן הוכנסה לפגייה. מייד לאחר הלידה התחלתי לפרכס והייתי מחוסרת הכרה במשך כ-16 שעות. אמי ואחותי, שהיו איתי בחדר, נבהלו מאוד. באותו זמן בעלי נסע הביתה להביא את הציוד שקנינו לתינוקת. אמי הודיעה לו בטלפון מה קרה לי, הוא הגיע מיד לבית החולים ומאז לא עזב אותי לרגע.

לאחר שנתיים בדיוק ילדתי שוב. בגלל הסיבוך בלידה הראשונה, את ההריון השני עברתי במרפאה להריון בסיכון. בשבוע 39 התחילה לי ירידת מים בשלוש לפנות בוקר. כשהגעתי לבית חולים הוחלט לתת לי נוזלים ואנטיביוטיקה, אך לא רצו ליילד אותי עד שלא יתחילו הצירים. חיכיתי שבוע שלם עם ירידת מים שלא נפסקה ויום לפני שבוע 40, החלטתי לצום כדי שלמחרת אכנס לניתוח. הרופא שבדק אותי אמר שאינו רוצה להכניס אותי לניתוח קיסרי, אך אני דרשתי שיעשה זאת בשל המצב המסוכן. איימתי שאם לא יבוצע ניתוח באותו יום, אעבור לבית חולים אחר. זה עבד וילדתי את בני. התינוק נכנס לפגיה לשבוע, ואף קיבל אנטיביוטיקה, בעוד אני שוחררתי הביתה.

כעבור שנה נולד ילדי השלישי בשבוע 38 בניתוח מתוכנן. בעת הניתוח, הצלקת מהלידות הקודמות נפתחה, ונקרעה ב-10 ס"מ. עקב כך נרשם במכתב השחרור מבית החולים שהניתוח הבא, בעזרת השם, יהיה בשבוע 37. השאלה היחידה היא האם שבוע 37 ייצא גם בפעם הבאה בחודש מרץ…
הדר ישראלי על שלוש הלידות שלה

גם אתן רוצות לספר את סיפורי הלידה שלכן? שלחו את הסיפורים למייל: horim@motomag.co.il