והמין הוא…

עד בדיקת סקירת המערכות, שלה ציפינו בכיליון עיניים, עברו על מיכל ועלי השבועיים הכי קשים שהיו לנו עד כה בהריון. מיכל המשיכה להרגיש רע מאז שחזרנו מיוון, ומיום ליום המצב רק הלך והחמיר. הבחילות תורגמו להקאות, חולשה, תשישות בלתי נגמרת וגם למיגרנות חזקות שהגיעו משומקום.

כל מה שיכולתי לומר למיכל זה רק שתהיה חזקה ושאוטוטו זה עובר, ושהיא תתחיל את השליש השני להריון, שאמור להיות הכיפי. ובאמת, אחרי שבועות של סבל ההרגשה הרעה של מיכל אכן עברה, אבל אלי. בדיוק ביום שמיכל התחילה לחזור לעצמה, אני התחלתי להרגיש לא טוב. מה זה לא טוב? זוועה. מיכל היטיבה לתאר את מה שאני הרגשתי כשסיפרה לאחותי: "אני מכירה אותו 7 וחצי שנים ואף פעם לא ראיתי אותו ככה".

ואם הייתי צריך הוכחה נוספת לכך שאני באמת גמור, בעודי שוכב בסלון, ניסיתי קצת להסיח את דעתי מכל העניין בעזרת הפלייסטיישן, אבל אחרי כמה דקות זה פשוט התיש אותי. רועי מוותר על פלייסטיישן מיוזמתו – הגיעו ימות המשיח.

תהיה גבר, תשפיל את עצמך

אז כמובן שהלכתי לרופאה, והתברר שהיא יושבת חדר אחד ליד האחות החביבה שמטפלת במיכל במעקב ההריון. אותה אחות הופתעה מאוד מהעובדה שהגעתי ביחד עם מיכל לפגישת המעקב הראשונה לפני כשבועיים. היא אמרה אז ש"נדיר מאוד שהבעל מגיע עם האישה לבדיקה אצל האחות, אבל אני מאוד שמחה שאתה כאן, זה מעולה". אני לא ידעתי אם לקחת את זה כמחמאה או כהשפלה, אבל נו טוב, שיהיה.

לרופאה הגעתי בלי תור כי הכל היא מלא, וביקשתי שיכניסו אותי כמקרה דחוף. למרות שנראיתי, דיברתי והרגשתי כמו סמרטוט, פקידת הקבלה לא התרשמה ואמרה: "באת ביום מאוד לחוץ, אני מציעה לך לגשת למרפאה המרכזית". במצב רגיל רועי הבריא היה מניף את דגל הצדק ודורש לקבל שירות תמורת הכסף הרב שהוא משלם מדי חודש, אבל רועי הסמרטוט פשוט הלך לכיוון דלת היציאה.

אבל אז זיהתה אותי האחות. "חכה, אני אעזור לך", היא אמרה, ומיהרה לגשת לרופאה בעצמה. אחרי כמה שניות היא יצאה ואמרה שהיא תקבל אותי בתוך כמה דקות, ושיגרה לעברי קריצה. לא יכולתי שלא לחשוב שאולי השתלם לי להגיע אליה עם מיכל למרות "ההשפלה". הרופאה אמרה שיש חשד להרעלת מזון ופיטמה אותי באנטיביוטיקה. "תנוח", היא אמרה, "אתה גם ככה לא תוכל לעשות מעבר לזה".

הבדיקה המכריעה

הרגשתי כל כך רע עד שלא ידעתי אם אני מסוגל להרים את עצמי ולהגיע לסקירת המערכות, שבה נגלה סוף סוף את מין העובר שלנו. אבל ידעתי שאין סיכוי בעולם שאני אחמיץ את זה, ואם צריך אני אגיע לשם באלונקה. רגע לפני שנכנסנו לרופא שאלתי את מיכל: "אז מה, יהיה לנו בן, נכון?" מיכל, שלאורך כל הדרך רצתה בת, ענתה בטון של השלמה: "כן, אבל זה בסדר, כבר יש לי שמות בראש".

הבדיקה החלה. הרופא החל לעבור ביסודיות על כל האיברים הפנימיים של העובר. "כאן ניתן לראות את הכליות… זרימת הדם מהלב ואליו תקינה… הנה כיס המרה… האונה הימנית והאונה השמאלית…" גם מיכל וגם אני, בזמן שמאוד היה חשוב לנו לוודא שכל מה שצריך להיות תקין אכן תקין, לא יכולנו להתאפק עוד ורצינו כבר לדעת מה המין.

ואז, בנונשלנט שכזה אמר הרופא: "את מין העובר כבר אמרתי לכם בשקיפות עורפית, לא?" שנינו ענינו בו זמנית "לא" דרוך, רק שה"לא" של מיכל נשמע אלגנטי ושלי נשמע כמו של נער מתבגר שהקול שלו מתחלף בגלל המחלה.

"זאת בת", הפציץ הרופא. ארבע שניות של שקט. ואז אני: "ברצינות?" מיכל: "מיליון אחוז?" הרופא: "מיליון אחוז". אני: "איפה אפשר בדיוק לראות את זה?" מיכל: "מאמי יש לנו בת!!! אני לא מאמינה, יש לי בת!!!"

עד תום הבדיקה לא הוצאתי מילה מהפה. מיכל טענה שאני בהלם, אבל כנראה שזה היה שילוב של החולשה שלי ביחד עם העובדה שבאמת היינו משוכנעים שיש לנו בן. הרופא הראה לנו בדיוק איך ניתן לראות בבירור שאין פין או כל בליטה אחרת שעשויה להיות פין. בהמשך הוא החליף את המוניטור למצב של תלת מימד, ואז ראינו אותה. נכון, זו רק הדמיה, והכל עדיין קטן ולא ברור, אבל אנחנו מוכנים להישבע שהיה שם חיוך. (וכן, אני יודע שכל זוג אומר את זה אחרי הבדיקות האלו, אבל רואים את זה בבירור).

"ניצחת את כווווולם"

נכנסנו לאוטו והתחלנו עם סבב הטלפונים. אבא שלי, שכמו כל העולם שיער ורצה בן, נאלץ לקבל את הבשורה ואמר למיכל "בטח את מבסוטית, כולם אמרו לך בן ואת ניצחת את כוווולם". גם סבתא שלי רצתה בן ושאלה: "אז לא יהיה לנו עוד מלך קטן? טוב, אז עוד מלכה". מאחורי הדברים שלה עומדת העובדה שב-25 השנים האחרונות נולדו במשפחה שלנו שני בנים בלבד.

אבא של מיכל נכשל גם הוא בניחוש שלו על מין העובר, ואמא של מיכל, שבעצמה הלכה למין מגדת עתידות שאמרה לה שלמיכל יהיו שלושה בנים, הייתה בעננים. אח של מיכל, שוקי, קיבל את הבשורה בתור לארוחת הצהריים, כשחבר שלו דוחק בו למצוא שולחן, והוא צועק עליו: "אולי תחכה רגע?! לאחותי יש בת!".

אחי הבכור יוסי, כשלידו היה גיסנו שלומי, התלהב מאוד מהתוצאה אבל אמר: "הייתי בטוח שדווקא אתה תביא לנו גבר", ואז אמר לשלומי: "יש עוד אישה במשפחה!". אחותי הקטנה, שכבר תפסה את השם שהכי הייתי רוצה לבת שלי – שירה, הימרה כמובן על בן, וכששירה מהמרת אנשים בדרך כלל יוצאים מופסדים. לא הפעם. אבל היא קיבלה את ההפסד באהבה והתרגשה מאוד.

אבל התגובה המרגשת ביותר הייתה כמובן של אחותי אסתר. היא היחידה שמהשנייה הראשונה של ההריון אמרה שיש לנו בת. היא פשוט ידעה את זה. כשהתקשרנו היא ענתה בשקט: "יש לכם בת". היא לא שאלה, היא קבעה. מיכל אמרה לה: "כולם חשבו שיש לי בן נכון?" אסתר היססה לרגע וענתה: "אז זה בן?" מיכל: "לאאאא! יש לנו בת!!!". ואז כמובן צרחות, בכי, דם, יזע ודמעות, כמו שרק אסתר ומיכל יודעות לספק ביחד.

בדרך עוד ניסינו לחגוג את הבשורה באיזו מסעדה, אבל אני פשוט הייתי מפורק מדי מכדי לעשות משהו שהוא לא שכיבה במצב אלכסון. פחדתי מאוד להדביק את מיכל, אבל כשהיא הצטרפה אלי למיטה בלילה, נתתי לה נשיקה ואמרתי: "יש לנו בת".