התעוררות

אם את לא בטוחה שתוכלי להתמודד עם התשובה – עדיף שלא תשאלי. נו, אז עדיף. העובדה שתמיד דגלתי במוטו הזה לא אומרת שבהכרח צייתּי לו. כללי ברזל כאלה נועדו לקרוס מול הסקרנות, שלא לומר החטטנות. ואכן, בפעמים שהפרתי את הכלל ולא התגברתי על היצר, בעיקר בזוגיות, הוא שב כדי לנשוך אותי בישבן. שאלה אחת יותר מדי מולידה שקר שקוף ומסלימה סיטואציה כאובה פשפוש בניירות וארונות של בן זוג בדרך כלל לא יגלו לך על מסיבת ההפתעה שהוא מתכנן לך אלא תכתובות מביכות ומשחות לפתרון בעיות טחורים שלא ידעת על קיומן. עזבי אותך מפיכחון, השאירי את דלת השירותים סגורה אם את לא במצב רוח להתמודד עם הניחוח.

לכן גם אף פעם לא קניתי את המשפט “אפשר להתאהב מחדש בבן זוגך“. השגרה השוחקת לצד היעדר המסתורין עושים להתאהבות מה שקריפטונייט מעולל לסופרמן. התאהבות דורשת מידה מסוימת של ריחוק מתשובות אמיתיות, לא נעימות, לשאלות שמפרקות את בן זוגך מהדמות שהיית רוצה לראות בו. אל תחטטי, את לא רוצה לדעת הכל, האמיני לי.

בעצם אל תאמיני לי. טעיתי. בימים הראשונים לאחר שבן זוגי קרס ואושפז בתרדמת לפני כמה חודשים, לא העזתי להסתכל בסרטונים שבהם הוא מתועד. ידעתי שאם אשמע את קולו או אראה אותו זז ומרצד על המסך הקטן של האייפון – הכאב יכריע אותי. העדפתי להתרכז בדמותו השוכבת על מיטת בית החולים ולשקוע לאמונה שזו המציאות היחידה שנשארה. אין עבר, אין עתיד. העבר טוב מכדי להסכים לאבד אותו, העתיד מבהיל מכדי לחשוב איך להתמודד איתו. אבל אחרי כמה ימים התחלתי לשוטט בקרבי המחשב והסמארטפון שלו, מתוך תקווה שאמצא שם דמות יפה פחות מזו שזכרתי. כמה רציתי למצוא איזו תמונה לא מחמיאה, איזה SMS פלרטטני עם מלצרית, אולי בערמת הפתקים שבה הוא תמיד כותב את הרעיונות שיש לו לסיפורים, טורים ושירים אמצא משהו טיפשי נורא שיקעקע לי את האיש החכם והיפה מכל שלא עונה לי עוד. משהו שיקטין את בהלת האובדן.

ואכן מצאתי צדדים שלא הכרתי. ליתר דיוק – הכרתי, אבל לא ידעתי עד כמה הם נהדרים. מצאתי שברי רעיונות גאוניים ששרבט בתזכורות סלולריות, מאמרים שהוא כנראה חשב שגולמיים עדיין לפרסום אבל למעשה מלוטשים לחלוטין, שירים שלוכדים בשורות פשוטות מהויות מורכבות. הסמסים שלו לחברים ולזרים כמעט גמורים מלאי הומור ואינטליגנציה רגשית מפותחת. אולי אני חוטאת בהאדרה מופרזת, אבל מה זה משנה? התוצאה היא שהתאהבתי בדמות החדשה־ישנה שלו.

הסתכלות על התאריכים שבהם נכתבו המילים היפות האלה חשפה דבר נעים פחות. למן הרגע שהכרנו ואילך ההרהורים הפילוסופיים והליריים של אהובי הופכים לאט לאט לרשימות פרגמטיות של יומיום. מ“הם לא רוקדים – זו האדמה שרועדת“ שכתב שנתיים לפני שהכרנו עד “לזכור לקבוע תור לסקירת מערכות לעובר“. מתוכניות גרנדיוזיות “איך לאגד את פועלי כל העולם“ ל“שניים חלב אחד לחם“. ואז רגשות אשם: האם אני זו שצמצמה לו את הדמיון?

“עזבי, כבר שלוש שנים אני אוהב את האישה שלי יותר מאת החיים עצמם ומעולם לא כתבתי עליה שיר“, מבטל לי את נקיפות המצפון אחד מחבריו, כותב מחונן. “מי פסיכי ליצור כשהוא מאושר? את כל הדברים הכי טובים שלי כתבתי כשבא לי לקפוץ מהגג, והוא בדיוק כמוני“.

בכל יום של תרדמת השמעתי לו שוב ושוב את “בלק בירד“ של הביטלס שמתחיל בציוצים דקים ונעימים של ציפורי בוקר. זה לא היה השיר שלנו מעולם. לעשרות השירים שזייפנו בעונג עם הרדיו במכונית מעולם לא הסתנן שיר של הביטלס. לא בכוונה, פשוט ככה יצא. אבל אם הצדדים הלא מוכרים שגילו לי רשימותיו האירו אותו מחדש, אולי תעיר אותו מוזיקה שפחות צפויה לו?

כעבור שבועיים הוא החל להתעורר. נלהבים להחזיר את האיש שהכרנו, קרוביו ואני החלפנו מהר את ההרמוניה של מקרטני בסלסולים הים תיכוניים שתמיד עשו אותו מאושר. היי שלום ציפר שחורה, ברוכה הבאה אלינור של זוהר ארגוב.

לפני כמה ימים בארוחת צהריים שגרתית במחלקת השיקום הוא פתאום אמר לי: “אני כמעט לא זוכר כלום מהזמן שישנתי, אבל נדמה לי שהיו שם ציפורים. יכולתי ממש לשמוע אותן“. ומה זה עשה לך? שאלתי. “זה היה נהדר“, חייך, “תחושה מוכרת של בית“.