התנהגות צרחנים

מעולם לא היו ימים קשים להורי ישראל כבחודשי הקיץ. כנראה שלעולם לא נתרגל לעובדה כי משה הביאנו לארץ זבת חלב ודבש, אך ללא הכנה למזגן. כך לרוע המזל, בדיוק בחודשים שבהם מגיעה רמת החום בכבשן הישראלי לשיאה – משתחררים הפורעים הצעירים ממסגרות החינוך.

כל זה לא היה מטריד אותי כהוא זה, לולא היו גם ילדיי בין אותם בני חורין חדשים. למען האמת, העסקת תאומים במהלך הקיץ ראויה לגמול שאינו פחות מפרס על מפעל חיים. אלא שמפעל חיים זה חוזר על עצמו מדי שנה ומפתיע אותי בכל פעם מחדש.

את החודשים שלפני החופש אני מעביר בהדחקה. אולי יקרה איזה נס שיציל אותי מגזירת החופש הגדול? אולי פתאום תתגלה סבתא סודית שנשכחה אי שם בפולין? אולי תצנח אל ביתנו מרי פופינס? ואולי אפילו תפרוץ מלחמה ומורות חיילות יציפו את יישובנו?

חלומות באספמיה. לא זו בלבד ששום מטפלות לא יגיעו, החודשים יולי ואוגוסט הם הארוכים ביותר. מתברר שגם הקיסרים יוליוס ואוגוסטוס אשמים בחופשה הבלתי נגמרת הזו. כל אחד מהם גנב יום מפברואר כדי למלא בחודשים הקרויים על שמם 31 שכאלה.

נזק למשק הישראלי

אין לי מושג מי הגאון שהמציא את החופש הגדול, ואם הוא לקח בחשבון את הנזק שהוא גורם למשק הישראלי. ככל שעולה הטמפרטורה, ככל ששוועת ה"משעמם לי" עולה השמיימה, כך פוחת כושר הייצור של ההורים. איך אפשר לעבוד כשצמד קבלני הריסה עסוקים בלמחות את הסביבה מעל פני האדמה?

הבריכה, לפחות על הנייר, עשויה היתה להיחשב כפתרון סביר. אלא שבפועל המציאות במקווה הכלור שמעט מים הוזלפו אליו, שונה. בימים כתיקונם שלווים פני הבריכה כפניו של מתי כספי. לכל היותר מורגשות כמה אדוות קלילות מתנועותיהם של קשישים משכימים, הגומאים פעם בשעתיים את המרחק מגדה לגדה.

אך החל מהראשון ביולי מסכנים איתני הטבע את שלום הרוחצים. נחשולי ילדים סוערים מאיימים להטביע את השחיינים הישישים. שריקותיו של המציל פולחות את הדממה וזעקות המגאפון קורעות את האוויר. "ילד!!", נשמעת שאגתו הניחרת. "תעזוב מייד את השלט!!". אני עדיין רגוע. הילדים שלי נמוכים מדי וידם אינה משגת את שלט ה"מים רדודים" המהווה מטרה להתעללות. אלא שמייד אני מתבדה. אוצרותיי היקרים נצפים כשהם נישאים בגאון על כתפיהם של פורעים בוגרים מהם וחובטים בשלט האומלל במלוא המרץ.

השניים אף מנצלים את עובדת היותי לבוש כדי לסגור חשבונות זה עם זה מבלי שאוכל להפריד. כשאני מבחין שראשו של אחד מהם מבלה זמן רב מדי מתחת למים, אני מתחיל לאיים על האח המטביע. הנ"ל אינו מתרגש. ברור לו שלא אכנס בבגדיי ובפלאפוני אל הבריכה. בסופו של דבר המציל מרחם עלי, קופץ למים ומפריד בין המתאבקים.

אוברדרפט של ימי עבודה

אני מתרחק מקצף המערבולות ומכחיש כל קשר אל השניים. לשמחתי, אני מבחין בעוד כמה הורים הנמצאים באוברדראפט של ימי חופש בעבודה. הללו שרועים מותשים ורטובים, חלקם מנסה לצמק מעט את הפער בעבודה באמצעות לפטופ.

ילד כבן עשר שנים, שעל פי ממדי גופו העביר את רובן במקדונלד'ס, נצפה שועט אל המקפצה הסמוכה. אני מחשב בזריזות את גודל התנע שלו בהתחשב במסתו המפוארת ובמהירות השעטה. ניסיתי להתריע בפני בעל הלפטופ, אך לשווא. נד מים עצום התרומם מממקום פגיעת הילד במים ועשה דרכו אל המחשב הנייד. שויין, אני מציין לעצמי בסיפוק, יש חסרונות אפילו בתחום ההיי-טק.

בניגוד אלי, אין השניים מגלים סימני עייפות גם בשעות הצהריים המאוחרות. לבסוף עלה בידי למשותם מן המים רק לאחר שפותו בשתי קסטות. "אבא תפתח לי קודם מהצד של הווניל", דורש אביב. "אבא, אני רוצה קודם מהצד של השוקו, כי אני אוהב יותר וניל ורוצה שיישאר לי לסוף", מבקש אור. מכיוון שלא ניתן לדעת איזה צד נמצא קרוב לשולי הפתיחה, מתהפכות היוצרות. אצל אביב הגיח קודם השוקו ואצל אור – הווניל. מי שחושב שניתן לפתור את הבעיה באמצעות החלפה והתאמת הקסטות מחדש לבעליהן – אינו מבין דבר בילדים. מדוע? משום שיש כלל אחד שצריך לזכור עד הראשון בספטמבר: מה שלא תעשה, הם ימשיכו להתנהג כמו ילדים בני חמש.

לסיכום:

מדבקה חדשה נוספה לחלון הרכב המעידה כי עבר את הטסט לשנה הקרובה.

השניים מבחינים בכך ומציינים: "אבא, לאוטו של אמא יש יותר מדבקות, סימן שהוא מתנהג יותר יפה".