התמודדות רגשית בדרך להורות

הירשמו לניוזלטרים של ifeel, וכל הכתבות הכי חמות בדרך אליכם

טלי ואיתן (כל השמות בכתבה בדויים, השמות המלאים שמורים במערכת) נשואים כבר מספר שנים. כשכל הניסיונות שלהם להרות בדרך הטבע כשלו, פנו בני הזוג לטיפולי הפריה. אחרי 12 הפריות כושלות, שנערכו בשלושה בתי חולים שונים, הרימה טלי ידיים.

"כל השנים האלה הייתי חרדה שלא יהיו לי ילדים", אומרת טלי. "כל הזמן בכיתי, שאלתי את עצמי למה אני בתוך הסיפור הזה? למה דווקא אני? מה עשיתי רע בחיים? ניסיתי לחשוב אלו חטאים עשיתי במשך השנים שבגללם אני נענשת עכשיו. כל הזמן הייתי בתחושה של דיכאון וייאוש, עד שבסוף הגעתי למצב של אדישות. איבדתי את האמונה שיום אחד זה יקרה, שיום אחד אהיה אמא".

הסיפור של טלי ואיתן נגמר ב"הפי אנד". אחרי שטלי החליטה לקחת הפסקה מהטיפולים, היא נכנסה להריון באופן טבעי, אבל היא עדיין זוכרת היטב את השנים הקשות שבהן עברה ייסורי גוף ונפש בדרך להגשמת האמהות.



תחושת המושלמות מתחלפת בתחושה ש'אני פגום' [אילוסטרציה: ASAP Photos]

הנשים סובלות יותר

בני זוג שעוברים טיפולי פוריות משלמים מחיר נפשי יקר. הם חווים תחושות של חרדה, עצב, דיכאון, כישלון, אי ודאות. ויש גם הרגשה של החמצה ואצל הנשים אף תחושה קשה של חוסר מימוש הנשיות. "בעולם המודרני אנו רגילים להיות בשליטה ומצב של חוסר ודאות יכול בקלות לערער את מצבנו הנפשי ואת תחושת הערך העצמי", מסבירה יפעת צאיג, M.A בייעוץ ובפסיכותרפיה, מתמחה בטיפול במצבי משבר ובעלת המרכז "יפעת צאיג – המרכז לפריון".

"מה שמאפיין את הדור של שנות האלפיים הוא ההישגיות והשאיפה לשלמות. החשיבה הזו מביאה אותנו להישגים משמעותיים בתחומים מסוימים, אבל גם למפח נפש במצבים שאינם תלויים בנו, כמו בעיות פריון ובעיות גופניות. ואז, כשהדברים לא מתרחשים כמו שמצפים, תחושת המושלמות נסדקת ומתחלפת בתחושה ש'אני פגום'".

התחושות הללו, לדברי צאיג, אופייניות יותר לנשים. "לצערנו, הקדמה עדיין לא עדכנה את ההגדרה של אמהות בעולם המודרני, ועדיין התפישה הקוגניטיבית היא שהאחריות על ההריון והקמת דור ההמשך מוטלים על האישה. במצב זה נוצר פער משמעותי בין החשיבה המסורתית לבין תפיסת השוויון של שנות האלפיים. כתוצאה מכך מתערערת תחושת הערך הבסיסית ומציגה את ההישגים הקודמים כחסרי משמעות".

במסגרת עבודתה, צאיג נפגשת עם נשים רבות הנמצאות בטיפולי פוריות ונקלעות עקב כך לקשיים רגשיים. "אפשר לראות מספר מאפיינים אצל הנשים הללו", היא אומרת. "האחד הוא צורך גבוה בשליטה. אצל נשים אלה הדיסוננס הוא כל כך משמעותי, שהן לא מפנות את עצמן נפשית לתחום הפריון מכיוון שהן מודעות לכך שהמצב הזה כרוך באי ודאות. חלקן פותרות את הבעיה בכך שהן מציפות את עצמן בעבודה, שבה הן יכולות להרגיש בעלות משמעות ושולטות במצב".

"מאפיינים נוספים הם הפחד מאמהות ("האם את רוצה להיות כמו אמא שלך?"), טראומות ילדות והצורך לרצות את בן הזוג ואת הסביבה המשפחתית. כל הגורמים האלה אינם מאפשרים את ההיערכות הנפשית הנדרשת לצורך כניסה להריון, ובהתאם לכך גם לטיפול הרפואי ולמציאת פתרונות הולמים למצב. למעשה, נרקם מעגל שמקשה על הגוף והנפש לבצע את התהליך הטבעי של הריון".

זוגיות במשבר

לטלטלה הגופנית והרגשית שפוקדת את בני הזוג במהלך טיפולי הפוריות יש גם השלכות על המערכת הזוגית: אובדן האינטימיות, יחסי המין שהופכים להיות מתוזמנים, ריחוק, חוסר שיתוף במחשבות, האשמות הדדיות ופחד שבן הזוג ינטוש וימצא לעצמו פרטנר אחר.

"היחסים שלנו נפגעו במהלך הטיפולים", מודה טלי. "מכיוון שלקחתי הורמונים, סבלתי ממצבי רוח קשים. כאשר הייתי מלאה בהורמונים, או בכל פעם אחרי שקיבלתי תשובה שלילית, הייתי עצבנית מאוד ומאוכזבת מכל העולם וזה התבטא במריבות בלי סוף. לפעמים הרגשתי פגומה, אפילו חשבתי שלא הייתי צריכה להתחתן עם איתן, במיוחד כשידעתי עד כמה הוא רוצה ילדים".

צאיג מסבירה שהתגובות הסוערות וחוסר הסבלנות נובעות מהשילוב בין מצב הורמונלי לתחושת ערך ירודה וחוסר ודאות עצום. "ברוב המקרים, בני הזוג לא יודעים לקראת מה הם הולכים וגם אין אף גורם שמכין אותם לכך. לרוב גם מדובר בזוגות בתחילת דרכם, שחווים את הקושי המשמעותי הראשון שלהם כזוג, מה שמעצים עוד יותר את ממדי הבעיה. לכך גם מתווספת תחושת אשמה ותחושה של פגם אצל אחד מבני הזוג".

איך מתגברים על הקשיים בזוגיות במהלך הטיפול?
עפרה ליאור, מאמנת אישית, מדריכה, מאמנת הורים והורים שבדרך ומנהלת המרכז הרפואי לפוריות, ממליצה לשתף את בן הזוג. "חשוב ללבן את הדברים, להבהיר מהי מערכת היחסים שלה אתם מצפים, להסביר מה אתם מרגישים ולדעת שלשיתוף יש מחיר. בדרך כלל, בני זוג מתביישים לשתף, כי בכך הם חושפים את הכשלים שלהם. אבל חשוב להתגבר על הבושה, כי ברגע שמשתפים בבעיות, זה מביא לתחושת הקלה".



צריך לקבל החלטה מה אני עושה [אילוסטרציה: ASAP Photos]

בודדה במערכה

אחת התחושות הקשות שחוות נשים במהלך טיפולי פוריות היא תחושה של בדידות. הרגשה שאיש לא מבין את כאבן, את הצער שלהן.

הרגשת הבדידות מתעצמת כאשר מדובר באישה שמחליטה לעבור את הטיפולים הללו לבד, ללא בן זוג תומך. שיר, רווקה בת 40, החליטה להביא ילד לעולם לבד. "בהתחלה זה היה מלחיץ", היא משחזרת. "כל ההליך הבירוקרטי, למצוא תורם זרע, היה עבורי קשה. עצם הפעולה של קניית זרע כדי להרות, היתה עבורי אקט משפיל".

"היתה לי גם בעיה עם האנונימיות של תורם הזרע. את מקבלת נתונים בסיסיים על התורם, אבל בעצם לא יודעת מי הבן אדם. אומרים לך מה צבע העיניים שלו, מה צבע השיער, מה הגובה שלו, איזה מבנה גוף יש לו, מה הוא עושה בחיים, אבל בעצם אין לך מושג מיהו. כשבאתי לטיפול הראשון והחזקתי את הזרע ביד, הרגשתי כמו בשוק, כאילו שהילד שלי זה רק מספר. זו תחושה מאוד קשה ומאוד משפילה".

כשהיא מגיעה לטיפולים, לפעמים מצטרפת אליה חברה טובה, וכשהיא מקבלת את התשובות – היא לא מיידעת אף אחד. "למדתי שכשזה לא מצליח, אני מאכזבת את האנשים שקרובים אליי, אז אני כבר לא משתפת. אני הולכת לפסיכולוגית פעם בשבוע ורק לה אני מספרת כל מה שעובר עלי".

צאיג טוענת שתחושת הבדידות היא נחלתן של נשים רבות בטיפולי פוריות. "כמובן שהקושי רב יותר כשמדובר באישה שמחליטה לעבור את התהליך לבד", היא אומרת.

איך אפשר להתמודד עם הבדידות הזו?
"הקושי העיקרי הוא במציאת שותף קבוע לתהליך. בכל זאת, כדאי לנסות ולמצוא שותף, כמו חברה טובה או אמא, שתהיה מוכנה ללוות את התהליך ולשמוע עליו. בקופות חולים יש גם קבוצות תמיכה לנשים חד הוריות".

גם ליאור ממליצה למצוא מלווה לתהליך. "זו דרך לא פשוטה ורצוי מאוד שלאישה יהיה מלווה שיעבור איתה את התהליך. זה יכול להיות חבר או איש מקצוע. אם אנחנו יכולים לקבל עזרה בזמן שעוברים מסלולים קשים בחיים, אז למה לדחות אותה"?



היתה לי בעיה עם האנונימיות של תורם הזרע [אילוסטרציה: ASAP Photos]

להשתחרר מהטראומה

טיפולי פוריות הם כמו מלחמת התשה. "את כל הזמן במתח", אומרת שיר. "את רצה מבדיקת דם אחת לאחרת, ממתינה לשמוע אם יש או אין ביוץ, מקבלת הורמונים, עוברת שעות של מתח עד שאומרים לך אם ההריון נקלט או לא. את מנופחת מהורמונים, מרגישה לא נשית, עצבנית כל הזמן, אין סבלנות לכלום. כל הזמן אני מרגישה שהגוף שלי נפוח, מציק, כואב. בשתי ההזרעות הראשונות, כשהודיעו לי שההריון לא נקלט, בכיתי בהיסטריה. הרגשתי כישלון. כשאישה לא מצליחה לממש את האמהות זו תחושה לא פשוטה".

התיאורים של שיר מוכרים לליאור. "תחושות של פחד, כעס, עצב, בלבול, חוסר החלטיות, האשמה עצמית, עייפות ומתח, איבוד תיאבון, שינוי בדחף המיני ועוד, הן תגובות שאופייניות לטראומה, וגוף שעובר טיפולי פוריות עובר בעצם טראומה", היא מסבירה. "לכן, חשוב לתת לנשים הללו כלים שיעזרו להם להשתחרר מכך, שיעזרו להן ללמוד להסתכל פנימה, להכיר את עצמן ולאהוב את עצמן".

היא מונה מספר טכניקות שעוזרות להתמודד עם הפחדים. "אפשר לבצע פעילות גופנית, לפתח דרכי שיחה, לשתף, לכתוב, לרקוד, לפסל, לשמוע מוסיקה, לשיר. כל המיומנויות הרגשיות האלה עוזרות להתמודד עם הפחדים", היא אומרת.

"צריך לקבל החלטה מה אני עושה – האם אני בוכה כמה קשה לי, או שאני נכנסת לפרופורציות ומנסה לדלג מעל הקשיים. אם, למשל, אישה צריכה להיות כל יום בשבע בוקר בבדיקת דם ובשבע וחצי להתייצב בעבודה, והיא מחליטה לא לשתף בזה אף אחד, אז היא צריכה ללמוד לבלוע את הקושי ולדעת שזה המסלול שבו היא בחרה. היא לא יכולה לשנות את זה, אבל היא כן יכולה לשנות את אופן ההתייחסות שלה לכך. כלומר, היא יכולה להחליט שהיא לא מרחמת על עצמה, אבל מקבלת את זה שהיא עצובה ושזה בסדר מבחינתה ולהחליט שהיא קובעת את הכמות, שהיא שולטת ברגש ולא נותנת לו לבלבל אותה. צריך לראות את המשבר כהזדמנות לצמיחה וכהזדמנות לבדק בית פנימי, לראות מה מפעיל אותנו ומה מעכב אותנו", היא מסכמת.

בחלק השני של הכתבה: על שיתוף המשפחה והחברים בתהליך טיפולי הפוריות וטיפים מהמומחית ומהורים בעלי ניסיון להתמודדות עם הטיפולים»

מתוך: מגזין להיות משפחה

לעשיית מנוי, לקבלת גיליון מתנה