"שבעים זה לא גיל, זה הישג": 10 דברים שלמדנו מדורין פרנקפורט על התבגרות

"עיריית תל אביב תלתה ברחוב דיזנגוף פוסטר עם צילום שלי, משנת 75'. הייתי אז אישה צעירה בת 24 שכל החיים לפניה, בצילום נינוח בקפה פינתי בדיזנגוף. אבל מה אני רואה בתמונה? את הבגדים הראשונים שעשיתי, שהיו אז בוסר לגמרי, ואת השיער השרוף אחרי פרמננט", אומרת דורין פרנקפורט למראה הגרסה הצעירה שלה. "זה בכלל היה עשור קשה, מצב הרוח הלאומי היה מחריד אחרי מלחמת יום הכיפורים, אבל אני מסתכלת על הצילום ובכל זאת עומדת מאחורי שהייתי. אני גם יודעת שהתקדמתי משם. הטעם שלי השתנה, ואני השתניתי".

הפוסטר נתלה מול חנות הדגל של מעצבת האופנה הוותיקה, שם תמצאו את קולקציית החורף שלה. קמפיין קולקציית החורף של דורין פרנקפורט הופק כולו כהפתעה מוחלטת עבורה בעת שהייתה בחו"ל. מי שיזמה את הרעיון זו הבת שלה, קיאן, שהלכה בדרכי פרנקפורט האם וגם היא מעצבת אופנה. "אסף עיני צילם בפילם באופן שמהדהד דברים מחומרי הארכיון שלנו, החל משנת 84' – תצלומים נושמים של נשים נינוחות בחלל רחב ידיים ובאור טבעי, ללא עיבודי תמונה או אפקטים דיגיטליים. את הקולקציה מציגות שבע נשים מרהיבות, השזורות בתצלומי בית האופנה שלנו במהלך השנים: שירי בן ארי, יעל רייך, סמדר קילצ'ינסקי, הודא נקש, מאי זונשטיין, קארין קימל ואלכס בן עמי נרתמו לפרויקט המרגש, והן מציינות עבורי את כל אחד משבעת העשורים שאני שמחה לחגוג".

הקמפיין נוגע בעברה של פרנקפורט – האישה והאגדה, פאם פטאל כחול-לבן, מי שמכתיבה טון אופנתי נקי, נשי ונוח כבר עשרות שנים ומי שנחשבת לאחת המעצבות החשובות בסצנת האופנה בישראל – והעיתוי שלו אינו מקרי. פרנקפורט חגגה לאחרונה יום הולדת 70, ואין לה בעיה להתבונן אחורה לרגעים, כי מבחינתה פניה תמיד לעתיד – בחיים כמו בבגדים. ביקשנו ממנה לחלוק איתנו כמה מהתובנות שצברה לאורך השנים, וזה מה שהיה לה לומר:

1. זיקנה זה אותו דבר, רק עם קמטים

"מהיום שנולדתי, אני חושבת שעוד מעט אני מתה. סבתא שלי תיארה לי איך זה מרגיש להיות זקנה: אותו דבר רק עם קמטים. פסים, היא קראה להם. שאלתי אותה יום אחד, 'מה זה אומר להיות זקנה'? והיא ענתה לי שהחלומות הם כמו של צעירים, גם האהבות, ההתרגזויות, הכל כמו של צעירה – חוץ מהפסים. 'והם מפריעים לך'? שאלתי, והיא ענתה: 'לא, כי זה איך שאני מרגישה'. וגם אני כמו סבתא שלי, מרגישה היום בגיל 70, אותו דבר, רק עם פסים. כי שבעים זה לא גיל, זה הישג, כי בסוף יש את ההצטברות של כל הדברים האלה  למשהו שהוא מכלול והוא הגדרה של חיים בוגרים, לא רק להשיג עכשיו, Here and now, אלא כדי לבחון כל דבר. אז בואי נהנה מהפרספקטיבה".

"מהיום שנולדתי אני חושבת שעוד מעט אני מתה, אבל שבעים זה לא גיל, זה הישג. אז בואי נהנה מהפרספקטיבה"

2. הגדרות זה אוברייטד

"אין לי בעיה עם המילה זיקנה. יש שאומרות, 'אני ישנה', אבל לי אין בעיה עם ההגדרה. אני באמת חושבת שזה לא מובן מאליו להיות בגיל הזה, כשיש לך עבר שאת יכולה להסתכל עליו ולהגיד עשיתי, ומצד שני עדיין בוערת בך התשוקה לעשות דברים חדשים. כשמצד אחד יש לך היסטוריה ועשייה, ומצד שני את ממשיכה לחלום. אני אומרת תודה, כי חשוב לדעת את הערך של הרגע, להרגיש, לחוות. אלה רגעים נדירים בחיים, כל יום בריא עם חלומות, הוא יום עם חשיבות גדולה, הוא היום החשוב ביותר. יש דבר שקוראים לו נפלאות היום. וזה שאפור בחוץ, לא אומר שלא צריך לראות את קרן האור שחודרת. ואם את חושבת שכל דבר שאת עושה הוא פעם אחרונה, תזכרי שכל פעם אחרונה היא גם ההתחלה ומה יותר טוב מעולם של התחלות?".

ליהנות מהפרספקטיבה. דורין פרנקפורט | צילום: יח"צ

3. לראות את נפלאות היומיום

"אבי אדי, נפטר בן 98, אימי נאווה, בת 93 ואני יכולה להגיד דבר שלמדתי מהם והוא לראות את נפלאות היום יום. לאבא שלי הייתה נקודת התחלה מחרידה באוסטריה, והוא כל הזמן אמר 'כשאני נולדתי היה גרמופון והיום אני עושה פוטושופ'. והוא חווה את זה ונהנה מזה, וידע להעביר לילדים ולנכדים איך מגרמופון ומנואלה הוא עבר לפוטושופ, להזכיר לנו מאין באנו ואיפה אנחנו".

4. לא מחפשת להיות מרוצה, וטוב לה

"הנראות לא תופסת חלק חשוב מדי בחיי, אני עושה כל מה שמרגישה שצריך אבל לא קיצוני – שלא יכאב. אין לי שום עכבה אבל אני לא מחפשת להיות מרוצה, רק  גוד אינאף. ככה אני מסתכלת על זה, לא מספיק חשוב לי לתלות את הצוואר מאחורי האוזניים. כמה בלגן נשים מוכנות לעבור, ואני אומרת תעשו מה שבא לכן. אצלי ה-לא לעשות, לא בא מתוך אג'נדה ואני לא מהאנשים שיגידו לא לעשות כלום, את צריכה לעשות כמה שאת רוצה. אני עושה פחות ממה שמפריע לי כי אני לא מתה על כאב, אחרת הייתי עושה יותר. עברתי התערבויות כירורגיות שלא בחרתי, אז קשה לי. ביום יום אני לא מתעכבת מול המראה. שימי נשים וגברים מול המראה, הנשים יגידו, השיער לא מסודר, אני נראית מה זה עייפה, אני חייבת לרזות, וגבר שנראה הכי מכה ומלא מדי, יגיד 'אני יכול להיות הדוגמן שלך'. איזו אישה תסתכל במראה ותגיד אני מושלמת? אני לא פגשתי אותה. זה לא קיים. אנחנו נודניקיות".

"אני לא יכולה להגיד שכשאני מסתכלת אחורנית יש משהו שרציתי לעשות ולא עשיתי, גם אם עשיתי דברים לא שקולים ולא חכמים"

5. גילנות זה למבוגרים

"הסטיגמה של הגיל היא נחלת הדור שלנו. הוא עבריין בזה. אני מעריצה צעירים, הם הרבה יותר פתוחים, לא מזיז להם אם אני בת 70 או 100, הם מסתכלים על עשייה, רואים את זה גם בכוכבות הבוגרות בסרטים, וורה וונג למשל, יותר מבוגרת ממני, ואף אחד מהם לא יגיד למשל 'ויויאן ווסטווד בת 80 אז מי ילבש את הבגדים שלה'. אני לא מפחדת. הלקוחות שלי הן בגילאי 80-20, אני מרגישה שגילנות היא פאלטה של הדור שלי, ולא של הצעירות. כשאני מסתכלת על הצעירים אני מבינה שאני לא בדור הזה שמוקף באינספור גירויים ועדיין אני בן אדם מאד טכנולוגי, האישה הכי טכנית במפעל. איש המחשבים במפעל זה אני ואני אוהבת את זה. אני לא יכולה להגיד שכשאני מסתכלת אחורנית יש משהו שרציתי לעשות ולא עשיתי. גם אם עשיתי דברים  לא שקולים ולא חכמים. יכולתי להיות יותר מחושבת באסטרטגיה ולעשות את החיים שלי קלים יותר".

6. הריגוש שבאיטיות

"אולי עכשיו זה העשור הטוב בחיי. אני מרגישה בוגרת, מוגשמת ואהובה. אין לי חרטות, רק תובנות. אין לי ברוגזים, גם עם ביבי אני לא ברוגז, אני לא מכירה אותו, רק הייתי שמחה שיעזוב אותנו. ביום יום יש לי ריגוש מהעשייה וזה קורה גם כשאני מבשלת בשישי. יש הרבה קסם בלעשות הכל קצת יותר לאט. אין לי בעיה לשבת על גג הבניין ולא לעשות כלום, ומה אני בכלום? מסתכלת על עננים ורודים בשמים. אני קמה בבוקר ואני לא מהרצות. גם לא הייתי כזאת, לא רצתי אף פעם מחוג לחוג. עשיתי דברים בבית, ועד עכשיו אני מנקה את הבית לבד. אני אישה של ספונג'ה, יש כאלה שהולכות לחדר כושר ואצלי ניקיון הבית זה הכושר. אני אוהבת את זה, מנקה ושמה מוזיקה בקולי קולות. הרבה אנשים צוחקים עלי בגלל הספונג'ה. שיצחקו".

"מי מבטיח שאהיה בחיים בעוד עשר שנים. אף אחד לא מבטיח לנו כלום"

7. הזמן הוא עניין יחסי

"היה לי כיף לעשות את הקולקציה, בחנתי את העשייה של עצמי ושל מרגית סגל השותפה שלי, דרך הארכיון, כי לארכיון יש רגש, הוא לוכד רגע והרגע מתרגש. ויש גם נקודת מבט אישית שמגולמת בארכיונים ואיתה גם תובנות מרחיקות לכת על הדרך שבה העולם פועל.  בעיצוב הקולקציה היה לי חשוב לכבד את האמירה, העשייה והשפה שיצרנו, לצלול אל תוך הארכיון הפיזי שלנו שמגלם את העבר, אך מתעד באוסף שלו התפתחות של נקודת מבט אישית המשליכה אל העתיד כמו שאני רואה אותו. צעירות יותר יכולות להגיד, איזה עשור נפלא היה אז, ואני זוכרת שהייתי בתחילת דרכי והמדינה הייתה במיתון של אחרי מלחמה והיה שבר נוראי ולמה שאזכור את השבר? אני מסתכלת בארכיון והזיכרון הוויזואלי שלי הוא פנומנלי, אבל כמה זמן הוא עוד יעבוד? אני זוכרת עכשיו ואני לא אומרת 'עכשיו אני זוכרת ומחר לא', זה נראה לי הליך תקני של החיים, זה לא עניין של שפיות, זו מציאות. מי מבטיח שאהיה בחיים בעוד עשר שנים. אף אחד לא מבטיח לנו כלום".

8. להפוך לאימא בגיל 40 זה דבר מדהים

"היו לי בחיי הרבה תשוקות להשתוקק אליהן, וחוויתי את החיים כמו שהבנתי לנכון, כל רגע במלואו. ברור שהיו לי שיברונות לב – בחיים כמו בעבודה, חיים למעלה ולמטה. ילדתי בגיל 39 וחצי, ולא רק שילדתי, נכנסתי להיריון בלי קומבינות. לגמרי טבעי, למרות שיש לי תסמונת אוטואימונית מגיל צעיר. הפסקתי להיזהר באוגוסט, הרופאים אמרו לי שייקח הרבה זמן ואצטרך טיפולים. ב-16 באוגוסט נכנסתי להיריון, אני יודעת את זה בוודאות. אלוהים שמר עליי. באתי לאימהות מבוגרת מוכנה, מסביב אמרו לי תאומות, יהיה לך קשה. התבלבלתם, להיות הורה זו חוויה ממפעימה וזה גם הרבה מזל".

"כמה בלגן נשים מוכנות לעבור, ואני אומרת תעשו מה שבא לכן. אצלי ה-לא לעשות, לא בא מתוך אג'נדה. אני עושה פחות ממה שמפריע לי כי אני לא מתה על כאב, אחרת הייתי עושה יותר"

תמיד מבט לעתיד. דורין פרנקפורט | צילום: יח"צ

9. האימהות חשובה יותר מהכל

"האבא של הבנות הוא דריוס סמית', צייר אנגלי. נפרדנו כשהבנות היו בנות 6 אחרי 11 שנים יחד. הוא לא הורה רע, אבל הוא לא רצה להיות כאן. זו הייתה שנת 95' ורצח רבין היו לו יותר מדי. לגבר אנגלי שבא מרקע אחר, זה היה מקום קשוח. התאכזבתי מאוד, ברור, אבל הבנתי אותו, ומצד שני החיים שלי והפרנסה והאהבה למקום – הכל כאן. הוא הקפיד לבוא לבקר אבל זה לא אותו דבר, שני הורים בבית זה חשוב, אבל אני מכירה חד הוריות שגידלו ילדים לתפארת. קיאן וקמע התאומות, כבר בנות שלושים. חינכתי אותן הכי טוב שידעתי, הייתי קשובה להן. הפטנט הכי טוב שפיתחתי היה שהן היו עושות שיעורים במטבח ואני הייתי מבשלת והן היו מפטפטות מאחורי הגב, וככה שמעתי את כל השיחות שלהן, כשהן חשבו שלא מקשיבים להן כשהגב מסובב. זה פטנט שלא יסולא בפז. קיאן בחרה באופנה, קמע סיימה תואר באמנות בבצלאל ולאחרונה סיימה גם תואר שני בהיסטוריה של האמנות באוניברסיטה העברית. האימהות יותר חשובה בעיני מהכל. הורים אמורים לשחרר את הילדים לעולם שלא יצטרכו אותם. הרבה פעמים כושר ההישרדות שלנו זה בזכות הילדים והרצון לגונן עליהם. אף אחד לא רוצה הורים מתפרקים. כבר יותר מעשרים שנה אני בזוגיות עם מיקי קרצמן, צלם ואמן שהביא לזוגיות שלנו שתי בנות וכבר הפכתי לסבתא".

10. מה שהיה כבר לא יהיה, וזה בסדר

"הייתי צריכה ללמוד לרקוד בגשם. זה מאוד מטלטל, וכמו כל דבר בחיי, עיבדתי את זה והפנמתי שמה שהיה כבר לא יהיה ואם אני רוצה להמשיך, אני צריכה להמציא יצירה בדרך אחרת. בפועל זה אומר שינוי פעילות, פחות חנויות, ושוב תכניות מול חו"ל. ב-9.9.99 התראיינתי ואמרתי שכל המסחר משתנה ושאנשים יעברו לקנות מהבית ו-21 שנים אחרי, זה מתרחש באתר. כשבאה הקורונה האתר שלנו כבר היה מבוסס וזו הייתה הצלה אמיתית. פעם ב-21 שנה, אני צודקת. היום אני מנסחת מחדש את כל הפעילות ב'דורין פרנקפורט'. דורין פרנקפורט, השם שלי, הוא לא באסוציאציה שלי. אני לא חושבת על עצמי כעל דורין פרנקפורט, זה המותג יותר מאשר אני. אילו הייתי בן, היו קוראים לי דורון, הוריי תהו מה בעצם ישראלי בדורית, וקראו לי דורין אבל שם החיבה שלי הוא דורי או דורה. לסבתי מאוסטריה קראו דורה. כשנולדתי אמרו 'איזו חמודה' ושמו לי משקפיים – נקודת פתיחה פחות מרהיבה – אבל לפחות יש לי שמיעה נהדרת. ובחזרה ל"דורין פרנקפורט", מה שהיה לא יהיה ולא דומה, האם זה נורא? עברתי תקופות, אבל בימי הקורונה, במפעל, היה צורך בשינוי, צמצום אנשים שלא יכלו או שלא רצו לחזור, וזה לא רק לצמצם, אלא להגיד שלום לאנשים ואף אחד לא יכול היה להכין אותך. אני חיה מבחינה מקצועית עם רולטה. מקצוע שהוא לונה פארק והוא גם הימור כלכלי מקצוע שלא מייצר שקט. בחרתי במקצוע שהוא כמו קזינו, את לא יודעת למה את מתעוררת. בסרטים רואים את המעצב מתרוצץ וצועק, וחוטף קריזה – אז אצלנו זה הפוך. כולם בקריזה ואני זו שמרגיעה, זה נדיר שאני עולה לטורים. ועדיין, אף פעם לא הייתה סיטואציה דומה למה שהיה בשנתיים האלה. בשנות השמונים נפרדתי מכל כך הרבה חברים שאינם איתנו כי מתו מאיידס, מחלה מזעזעת. ואני ילידת תחילת שנות החמישים, אז הייתה מגפת פוליו, מגפה מחרידה. לא הייתי באפידמיה של המאה הקודמת, אבל יש לנו זיכרון קצר ואסור לנו לטמון את הראש בחול, ואנחנו חייבים היום לדאוג לנושא משבר האקלים, לקיימות וסחר הוגן. אחרת האסון הבא יהיה יותר גרוע, כי הוא בלתי הפיך".