התבגרות: ניר הוד משיק קו מוצרי צריכה

ניר הוד לא רצה להיות נוכח בלידת בנו. הוא החליט שיעמוד מחוץ לחדר הלידה בבית החולים ויפענח לבד את הדרך להתחבר לשינוי הסטטוס. ואז, במסדרון מחוץ לחדר הלידה, קרה לו משהו. פתאום הוא מצא את עצמו בפנים, חותך את חבל הטבור. “זה היה כמו חלום. לא הבנתי מה אני עושה שם אבל יש מקום שבו מרוב שחושבים מפסיקים לחשוב ועשיתי מה שהייתי צריך לעשות. אני שמח על ההחלטה הזאת. תהליך החיבור לילד היה לי קשה, אבל העובדה שהייתי נוכח וראיתי איך הוא מגיע לעולם הייתה משמעותית עבורי. זה חייתי, מדהים וכל כך סקסי בעיניי. ראיתי בעבר לידות של עגלים וסייחים, וכששון הגיח הוא נראה לי כמו במבי. הידיעה שהוא שלי והכאב של האימא בלידה, חי איתי וחזר אליי כפלאשבקים שבועות אחר כך".

עדיין קשה לו עם המושג “אבהות". “אני עוד לא רואה את עצמי כאבא, זה שם שגדול עליי קצת".

איפה הקושי הכי גדול שלך?

“אני בונה את המשפחה שלי אבל בו בזמן אני חי במקום שהוא זר לי ומשלם על כך מחיר כבד. הזהות, השפה, הבית. לפעמים אני מסתכל במראה ומרגיש כמו בסדרה 'חטופים'. הקטע הוא שאני חטפתי בסיפור הזה את עצמי. כשיש ילד הדברים צפים בצורה כואבת יותר. אני חושב שבניו יורק יהיה לבן שלי עתיד עשיר, טוב, רוחני, אינטלקטואלי. אבל הדברים הקטנים שאני רואה בפייסבוק כמו חברים שהולכים לים, שיחה עם אימא שלי שמספרת שהם הולכים לארוחה משפחתית – אין לי את זה כאן".

אתה כבר יותר מעשור בניו יורק. הזרות הזו לא נפתרת?

“אני חי בקונפליקט שקשור בבחירה שעשיתי. אף פעם הכוס לא יכולה להיות מלאה. גם בארץ היא לא מלאה כי בארץ אין אמנות וישראל לא מספיק מפותחת בשבילי. כדי להתמודד עם המצב אני מלמד את עצמי בצורה טבעית ומניפולטיבית להיות אבא וזה עושה אותי אדם טוב יותר".

איפה בכל זאת אתה מצליח להתחבר?

“אני מתבונן בתהליך הגילוי של שון וכיצד הוא הופך להיות אדם. זה עוצמתי. אני מסתכל עליו כילד שמתבונן בילד. אנשים מאבדים את הילדות שלהם בגיל צעיר. החיים הופכים להיות בהמתיים. הכניעה לחיים מכוערת בעיניי. אני שמח על הבחירה שלי. יש משהו עצוב בלמות בלי ילדים, לא להשאיר מאחוריך משהו אנושי".

"חודש אחרי התערוכה צבעתי את כל הציורים שהיו לי בסטודיו בשחור". ניר הוד | צילום: רועי פייר

אתה משאיר אחריך את האמנות שלך.

“אני יודע, אמנות היא משהו על זמני אבל להשאיר חיים זה עוצמתי. אני מבין לגמרי אנשים שלא רוצים ילדים, אני מוקף בהרבה כאלה בניו יורק אבל לי זה לא מתאים. השיתוף הזה בין העולמות של נרקיסיזם, אגו, אמנות; ומצד שני סנטימנטליות, משפחה, זה תהליך מפרה של השלמה ומודעות. זה כמו שאתה יכול ללבוש זארה ויכול ללבוש דולצ'ה וגבאנה. אני חי בניו יורק המון שנים, מכיר אנשים שמזיזים את העולם, אוכל במסעדות הכי נחשבות, אבל זה מגיע לנקודה של פתטיות. ואז אני מסתכל על שון שעושה רעש ומחייך וזה הדבר הכי מדהים בעולם. זה החיים".

הצלחת להפוך להיות חלק פעיל בזירה בניו יורק. עם ההצלחה החיים משתנים?

"החיים נעשים כבדים. ככל שמצליחים ההחלטות והבעיות נעשות כבדות יותר. כל אחד רוצה חלק מההצלחה הזאת. אני כבר לא יושב בסטודיו ומצייר לעצמי וחושב: 'אולי יכתבו על זה'. הכל נהיה כבד. בתוכי אני עדין ילד שחי את הילדות שלי וזו עבורי המשמעות של חיים – לבדוק כמה רחוק אני יכול לקחת את עצמי, איזה נפח של כלי אני מסוגל להיות וכמה אני מסוגל להכיל".

איך בודקים את זה?

“אני לומד קבלה ונפגש עם פסיכיאטר פעם בחודש. הפגישות האלה אינן טיפוליות, הן עוזרות לי לנהל שיחות כנות בעברית מתוך התבוננות פנימית והקשבה לאמנות שלי. הפסיכיאטר מגיע לסטודיו שלי ואנחנו מדברים על האמנות שלי, על דיכאון ויופי. השיחות האלה עוזרות לי למלא את החלל".

לדבר פחות, להרגיש יותר

אף שהוא לא נשמע ככה, הוד בשיא פריחתו. החודש השיק את "פעם העתיד היה הרבה יותר טוב" – ספר אמן המאגד את העבודות משלוש התערוכות האחרונות שלו: "גאונים" (2011), "אימא" (2012) ומהתערוכה הנוכחית שנושאת את שם הספר וזכתה לשבחים רבים. את הספר הוציאה גלריית פול קזמין המוערכת בניו יורק שהיא מייצגת את הוד, ואת הטקסט המלווה כתבה האוצרת אלנה שלינג. שלינג ליוותה את הוד במהלך עבודתו על התערוכה האחרונה. לפני

כמה שנים התבקשה לכתוב עליו וסירבה כי לא חשבה שהוא מעניין דיו. לאחר שנחשפה לעבודות הנוכחיות הציעה לגלריה לאגד את יצירותיו האחרונות לספר. העבודות בספר מסכמות את הפרק הפרוע החדש בחיי הוד. התערוכה האחרונה שלו, שהשקת הספר היוותה את אירוע הנעילה שלה, שונה מכל מה שעשה עד היום. בלי פורטרטים, בלי אנשים, בלי פרובוקציה. רק ציורי אבסטרקט ענקיים.

מהלך אמנותי מפתיע.

"התהליך התחיל באביב הערבי. הושפעתי מאוד מהדרך שבה קדאפי מת. שליטים ודיקטטורים נעלמו, טייקונים בארץ קרסו, ראיתי התנפצות של כוח, עושר, פורנו חולני. מוות של אנושיות. הגעתי לרוויה עם עצמי בעיסוק באנשים. הבנתי שמה שמעניין אותי זה אנושיות ולא אנשים. זה כמו לעבור לצד השני של המראה, להסתכל על החיים דרך פילטר, פילטר שהוא האמת".

מה הוביל אותך אליו?

“בתערוכות 'גאונים' ו'אימא' צללתי לארכיון של דימויים המתבסס על היסטוריה, עיצוב ואופנה ופשוט נמסתי לזה. התעסקתי שנים באנשים, שואה, תרבות הפופ. העולם הזה נגמר לי. ב'אימא' בעצם ציירתי 14 ציורים שהיו כמעט אותו הדבר. התהליך הביא אותי למקום שלא הצלחתי להמשיך. הייתי מרוקן. חודש אחרי התערוכה צבעתי את כל הציורים בסטודיו בשחור. מעולם לא הרגשתי יותר אמן כמו שהרגשתי בשלושת הימים האלה. הבנתי שאני חי על טייס אוטומטי ואני לא יכול ליצור יותר, לא יכול לחשוב. שאני חי מתוך געגוע, שאני קולאז' של מה שיצרתי בראש – חי בניו יורק, הלב בארץ, חושב בעברית, באמריקה אין לי היסטוריה, לאמריקה יש היסטוריה גדולה. הכל התבלבל. ההיסטוריה הפרטית שלי הושפעה תמיד ממלחמות, תל אביב, גלישה בים התיכון. פתאום הבנתי שאני כבר לא שם. התחלפו לי המטאפורות. פעם כשעצמתי עיניים חלמתי על בריחה לסיני, פתאום סיני התחלף לקוסטה ריקה. זה הפחיד אותי. השינוי גרם לי להסתכל ולהבין את האמנות שלי בצורה שונה. כשצבעתי את הציורים בשחור, כיביתי את האור במקום שלא מעניין אותי יותר, מקום שהרגשתי שהוא כבר לא מספיק טוב עבורי. זו הייתה חוויה אינטלקטואלית, אנושית, מקצועית שלא עברתי המון זמן. גמילה מהעצמי הישן. נפרדתי ממקום שבו הייתי הרבה זמן ולא היה לי האומץ להודות בכך".

מימין לשמאל: כיסוי לאייפון מהסדרה "בלילה שעזבת", קופסת טישו ומחזיק לנר מהסדרה האחרונה "פעם העתיד היה הרבה יותר טוב" | צילום: רועי פייר

הפרובוקטור הגדול

בתחילת דרכו האמנותית היה הוד, 45, מזוהה עם דיוקנאות עצמיים וקונטרוברסאליים עמוסי קיטש (ציור אחד מהסדרה שבה הוא הציג את עצמו מחופש לחיילים ולחובשות נמכר במכירה פומבית בסותבי'ס ב־48 אלף דולר, סכום שיא במושגים של שנות ה־90). כיום הוא נחשב אמן מוערך בזירות המקומית והעולמית ועבודותיו עדיין מעלות לדיון את שאלת גבולות התרבות, היצירה, היחסים והמוסר. הוא גדל בתל אביב, למד בבצלאל ונחשב למי שעיצב את דור הבוגרים ששבר את הקודים האמנותיים המקובלים עד אז. ב־15 השנים האחרונות הוא חי ופועל בניו יורק. עבודותיו נמכרות בעולם בסכומים הנעים בין 60 ל־100 אלף דולר.

הביקורות על המעבר לאבסטרקט בתערוכה החדשה מיקמו אותו בלב הסצנה העכשווית של עולם האמנות, שבו הרגש והאסטתיקה הם המשפיעים הגדולים על היצירה לצד חוסר האפשרות לפיענוח שלה.

“רגשות הם השלב הבא של המחשבה, ככה מגיעים למקום הכי אינטלקטואלי. כשאנשים עומדים ומנסים לתאר יצירה זה בולשיט. הם ממלאים חלל של אי הבנה ותסכול במילים. מגיע שלב מסוים שבו יש לך מספיק ביטחון לעמוד מול יצירה של אולד מאסטרס, כמו רמברנט, ולהבין שאין יותר מה להגיד חוץ מ'וואו'. אני אוהב את זה. דרוש הרבה אומץ להודות שאין מה להגיד. דווקא ההתחברות לרגש, לתחושה, לחוויה זה הדבר החדש. אנחנו חיים בתקופה כל כך רוויה, דווקא מושגים כגון עדין, ראשוני, פרימיטיבי הופכים לקונספט לתקופה הזאת. אחת הבעיות הגדולות שלי בארץ הייתה הדיבורים, למלא חורים שאין בהם כלום. כשאני דיברתי על רגש כבר בשנה ב' בבצלאל זלזלו בי. והיום כל עולם האמנות חי תחת הכותרת 'תפסיק לחשוב, תרגיש'".

לא פחדת מתגובת המבקרים כשהחלטת ללכת לכיוון כל כך שונה? הרי הביקורות שיבחו את גאונים" ואת "אימא".

"החלטתי שאני אמן ואני דבק בעצמי ולכן לא עשיתי תערוכת המשך ל'גאונים'. אמרו לי זה הקו שלך, הוא מצליח, תמשיך עם זה. אני החלטתי שאני הולך עם ההתפתחות שלי ולכן בחרתי באבסטרקט. לשאלתך, לא פחדתי, האמת שלי עם עצמי זו ההצלחה שלי. אני לא מרצה באמנות שלי אף אחד. היכולת לעשות מה שאני אוהב זו המתנה שלי. ההצלחה הכי גדולה זה לעשות מה שנכון לי, ואי אפשר ליפול במקומות האלה. כשאני נאמן לעצמי אני לא יכול לטעות".

האדרת האמנות

הוד מוצף בחוויות אבל הוא גם פרגמטי מאוד. לצד ציורי האבסטרקט הגדולים והספר החדש, במהלך מפתיע כמעט הוא משיק סדרת מוצרים משלימה לעבודות האמנות כמו כיסוי לאייפון 6, מארז נרות, תחתיות לקפה וצעיפים מעוצבים שיצר עם המעצב יגאל אזואל. זו סדרת המשך לאחר שהשיק בשנה שעברה סדרה מוגבלת של תחתיות לקפה וקעקועים.

בחירה מפתיעה. זו לא זילות של האמנות?

מוצרי צריכה הם בעיניי האדרה של האמנות שלי. חשוב לי לבנות עולם שקשור לאוספים, למהדורות. תמיד אהבתי לקנות גלויות, ספרים ודיסקים של הופעות. יש בזה משהו רגשי ויפה. במיוחד אהבתי את הדיסק של הפינק פלויד "The Wall", זה העיף אותי למקומות רחוקים. כשצפיתי בסרט בגיל 16 וקניתי את כל האביזרים מסביב, הבטחתי לעצמי שאעשה אותו הדבר כשאהיה אמן גדול. דרך המוצרים שאני יוצר אני יכול לבטא את עצמי בדרך שאני לא יכול באמנות שלי".

יש טרנד חם של שיתופי פעולה בין אמנים מפלטפורמות שונות.

"אני רואה את זה כהתפתחות טבעית שלי כאמן. עוד כשהייתי צעיר עניינו אותי אנשים ותרבויות הרבה יותר מאמנות. אני מפעיל הרבה מחשבה בשיתוף הפעולה שאני עושה עם חברות. חשוב לי שהמהדורה המיוצרת תהיה מוגבלת, איכותית, יוקרתית ותהיה תרגום נכון של יצירת האמנות שלי. אני חושב ששיתוף הפעולה בין M&H וג'ף קונץ לא היה טוב, הוא היה ממוסחר. הפיכת היצירה שלי 'The Night You Left' שהיא בעצם מראה שיש עליה שרידים של שורות לבנות של קוק, לתחתיות לכוסות, זה תרגום מדויק. יש כאן שימוש יומיומי במוצר לייף סטייל". התחתיות שעליהן הוא מדבר נמכרו בבית הכלבו היוקרתי ברניז בניו יורק והוכתרו כאחד המוצרים המומלצים בתערוכה היוקרתית ארט באזל האחרונה.

"חשוב לי להיות מעורב בתהליך הייצור ואני מקפיד על איכות המוצר הסופי. אני מאמין שחשיפה של אמנות לחברה שפחות צורכת אמנות פותחת את היצירה ומוסיפה לה כריזמה וסקס אפיל.

"אם נהיה מציאותיים, לא כל אחד הולך לגלריה לראות אמנות. אמנות היא דבר יקר, מעטים יכולים להרשות לעצמם לקנות יצירה שלי. אני רוצה לחשוף את האמנות שלי, אני רוצה שאנשים שרוצים להיות חלק מעולם האמנות יוכלו להרגיש שהם חלק גם אם אין להם אפשרות כלכלית לרכוש יצירת מקור. השוק החדש של מוצרי הצריכה מזין את עצמו. בשנה שעברה נמכרו 4,000 תחתיות, זה המון. דרך המוצר הזה הגיעו אספנים וביקשו לקנות את היצירה. מוצרי הצריכה יוצרים תרבות ותת תרבות, ויש הזנה הדדית. המוצרים שמבוססים על יצירות אמנות הם הדבר הבא, אם עושים אותם בצורה נכונה. יכולת השיווק של אמנות היא אדירה. האנשים הכי חשובים וסנובים מצטרפים למדיה החברתית. מתרחש שינוי ענקי בעולם האמנות ואם אתה לא שם אתה לא קיים".

מה אתה חושב על מה שקורה בארץ?

"אני לא חי בארץ ולכן אין לי זכות לדבר, אבל אני מקפיד להישאר מחובר ומעודכן.

התרבות היפה בארץ קשורה במנהיגים, במיתוסים שקשורים לתעוזה. כל פעם שאני מבקר בתל אביב אני מרגיש שחיים בה כאילו אין מחר, חיים חסרי תוכן. תביני, הנשמה שלי מעולם לא עזבה את הארץ. אני רוצה לשלב בין חיים בארץ ובניו יורק ולעשות את זה בקרוב מאוד. ישראל היא הבית היחיד שלי. אני רואה מה היה ומה יכול היה להיות ומה עושים מהמדינה וזה מלחיץ".

מה אתה חושב על זירת התרבות בארץ?

"יש משהו מאוד בעייתי בסלבריטיז ובריאליטי ובכל מה שקורה מבחינה תרבותית בארץ. זה מרגיש כאילו אנשים לא מתעסקים בדברים הנכונים. כל תשומת הלב הולכת למקומות בינוניים ולא מעניינים, כמו דתיים, מזרחים־אשכנזים, אווירה רווויית אלימות, חוסר יופי וצרות עין, זילות ואגו אדיר שאני לא מבין מאיפה הוא הגיע. מצד שני, יש אנשים סופר מוכשרים".