התאומים של פעם

בשעה ארבע בדיוק זה קורה. דלת ביתו של סבא אביגדור נפרצת באחת וצמד התאומים דוהר בשאון אל תוך הבית. תיקיהם הקטנים מרקדים על גבם והם עושים דרכם במסדרון הצר אל חדר השינה. השניים מצוידים במודיעין שטח מצוין ומכירים היטב את המטרה. אביב ואור נכנסים בסערה אל חדר השינה חותרים למגע ומסתערים על גופו הצנום של סבא. הוא, מצידו, סיים בעל כורחו את ה"שלאף שטונדה" שלו. הצמד מרקד על המיטה הרחבה. בקיץ מסונדלים בסנדלים מאובקים, בחורף על נעליהם המבויצות, אין זה משנה כלל. אצל סבא אביגדור מותר לעשות הכל, אפילו לטפס כך על מיטתו וללכלך את המצעים הלבנים.

"סבא, עוגייה!", הם תובעים במפגיע.

"ככה מדברים אל סבא? לא אומרים שלום?", אני מנסה לשפר את הליכותיהם וללמדם פרק בדחיית סיפוקים.

"עוגייה, עוגייה!", הם מעודדים אותו לשלוף את קופסת העוגיות הנצחית מן המדף העליון. ברור להם כי בביתו לעולם לא יישמעו את המילה "לא", ואכן כך הדבר.

בוב הבנאי במקום סטאלין

"סבא אביגדור" אינו הסב של אור, אף לא של אביב. הוא הסבא שלי, ולמעשה הם ניניו. אינני סבור כי בשנת 1939, עת נמלט מאירופה, חשב שכך יהיה בעתיד. הרי בשעה שברח עם תאומתו שלו מגרמניה ונופף לאמו הניצבת על רציף הרכבת במינכן בפעם האחרונה – העתיד נראה קודר. חיילי הוורמאכט כבר מילאו את הרכבת שבה נסע מזרחה בדרכם לפולין, שם ישמידו שלושה מיליון מבני עמו. משם, במבצע שיכונה "ברברוסה", ימשיכו עד לרוסיה ויטביעו אותה בנהרות של דם.

אבל לאור ואביב מציאות משלהם. הם מתיישבים יחדיו על כורסתו של סבא ודורשים מהממיר להמיר את שידורי ערוץ ההיסטוריה בערוץ הילדים. בכל זאת, בוב הבנאי נראה סימפטי בהרבה מסטאלין. סבא, היות ומושבו נתפס, יושב על שרפרף בסמוך. הזוג צופה בטלוויזיה והוא מביט בהם. "סבא", אני פונה אליו. "זו הכורסה שלך, הם יכולים לשבת במקום אחר. מה בדיוק הם לומדים מזה שאתה מפנה להם את מקומך ומסתפק בשרפרף?".

ברור לי כי המאבק אבוד. השניים האלו בביתו של סבא, כל יכולים בהגדרתם. אין דבר שיימנע מהם לעשות, אפילו בביתו של ייקה.

"אם לא טוב לך, תצא החוצה!", הוא מנופף כלפיי באצבעו. "כאן זה הבית שלי ואני מחליט מי יישב איפה".

"סבא, מה עם העוגיות שלנו?", תובעים השניים את שלהם והסב בן ה-84 אץ למלא את כל משאלותיהם. אני מביט בתסכול בפירורי החינוך האחרונים שעוד הצלחתי להנחיל לבניי מתפזרים כמוץ ברוח.

שני קבלני הריסות

אחר כך שנינו יושבים סביב לשולחן הישן שבפינת האוכל. "היום זה לא כמו פעם", הוא נותן את הפתיחה הרשמית של קשישי העולם. "אם אני הייתי מתנהג ככה לסבא שלי, מיד הייתי חוטף סטירת לחי. אסור היה לי להתקרב יותר משני מטר לסבא ובטח שלא לקרוא לו בשמו הפרטי".

"אז למה אתה נותן להם לעשות מה שהם רוצים?", אני תוהה.

"גם לך נתתי לעשות מה שאתה רוצה", הוא מניח את משקפי הראייה על השולחן לצידו של הספר "מבצע ברברוסה". בכל שנה בחודש יולי הוא קורא אותו מחדש. בכל שנה ב-30 בספטמבר, מבלי להתחשב במזג האוויר, הוא מוציא את שמיכת פוך האווזים התפוחה מהבוידעם. אור ואביב נהנים לקפץ עליה כעל טרמפולינה. אני יודע בדיוק ממה הם נהנים כל כך, על אותה שמיכת ענק הררית קיפצתי אף אני בגילם.

לא בכל בית תוכל להרגיש נוח כשאתה מלווה בשני קבלני הריסות זאטוטים. אבל ביתם של סבא וסבתא תמיד מסביר פנים. להגיע עם זוג פעוטים השוברים, הורסים ומפזרים כל אשר נקרה בדרכם, זה עניין לא פשוט עבור ייקים. אבל סבא מזכיר תמיד את סיפוריה של אמו, על כמה היה קשה לה אז לגדל את תאומיה. סבא אצר בזיכרונו את הקושי, והוא וסבתא מוכנים תמיד לתת יד ולסייע בגידול הנינים. יש ימים שבהם עוזר לי סבא ומוציא את הילדים מהגן. יחד עם כל האמהות הצעירות הוא נכנס בדלת הגן כדי לאסוף את ניניו הנמרצים.

"אתה יודע" פונה אלי שכנתו שרה. "אתמול ראיתי את סבא שלך הולך יד ביד עם אביב, בדיוק כמו שנהג ללכת איתך".

"באמת?", אני שואל.

"ואביב מסביר לו בדרך על הפרחים ועל המכוניות, ממש כמוך".

מהכפר לקניון

לפעמים אני מקפיץ את סבא לקניון הסמוך. סבא מהלך במהירות בין החנויות ואחר כך סוקר את עגלות התאומים הרבות המתגלגלות בו. "תראה כמה תאומים", הוא משתאה. "בכפר שלי בגרמניה היו בסך הכל שני זוגות. אנחנו ועוד אחד". אני פוסע לצידו, מנסה להדביק את קצב הליכתו הנמרץ. "בשנת 79' כשביקרנו בכפר", הוא מספר, "שאלנו את אחד האיכרים היכן נמצא הבית שלנו, של משפחת וול". הנהנתי בראשי. את הסיפור הזה שמעתי כבר כמה וכמה פעמים, אבל בשביל סבא אביגדור תמיד יש לי מלאי מיוחד של סבלנות. "המקומי שאל אותנו 'איזה וול?'" מספר סבא, "המורה, או ההוא שהיו לו תאומים?' עד כדי כך זה היה נדיר".

כעת אנחנו סמוכים מאוד לחנות המוכרת עגלות, גם עגלות תאומים.

"אבל היום יש כל כך הרבה תאומים", הוא ממשיך, "היום זה כבר לא מה שהיה פעם".