השקט שלה

שמי לילך זינו, אני בת 28 ואני חירשת מלידה. כל בני משפחתי חירשים ואני הצעירה ביותר מבין ארבעת הילדים. אבי חירש מלידה ואמי התחרשה בגיל צעיר בעקבות מחלה, כך שהחירשות אצלנו היא גנטית.

לאורך כל חיי ניסיתי להשתלב בחברת האנשים השומעים אבל הדרך לא הייתה קלה כי החברה חסרת סבלנות וסובלנות. ההורים שלי גידלו אותנו כאנשים רגילים ותמיד אמרו שכל ההבדל בינינו לבין אחרים הוא שאנחנו לא שומעים. הם דחפו אותנו ואמרו שאנחנו יכולים להגיע רחוק, אבל הכינו אותנו לכך שיש אנשים שרואים בנו "אחרים", ושאנחנו צריכים להיות חזקים נפשית ולהוכיח שאנחנו יכולים להשתלב בחברה ולהצליח.

בזכות הוריי סיימתי בגרות מלאה ולאחר התיכון התנדבתי לצבא. כחירשת קיבלתי פטור אוטומטי מהשירות הצבאי אבל התעקשתי להתנדב כי האמנתי שגם החירשים חייבים לתרום למדינה, בפרט לאור המצב כיום. שירתי כמורה חיילת במסגרת משולבת של חירשים ושומעים, ובשעות אחרי הצהריים התנדבתי במרכז שמע והעברתי פעילויות לילדים חירשים וכבדי שמיעה.

עולם המשחק

בתקופה האחרונה אני משחקת בהצגה ילדים חורגים לאלוהים של תיאטרון באר שבע וזו התנסות מרתקת עבורי. אמנם התנסיתי קצת במשחק בבית הספר כי למדתי תיאטרון, אבל זה לא היה בצורה רצינית ומקצועית כמו עכשיו. הבמאית נויה לנצט פנתה אליי בעקבות המלצה של חברה טובה שלי. זומנתי לאודישנים יחד עם עוד כמה בחורות והייתי בפאניקה מוחלטת. יצאתי מהאודישן בתחושה שכל העניין לא ממש מתאים לי. כשקיבלתי מייל שבו נמסר לי שנבחרתי מאוד הופתעתי. התלבטתי והחלטתי להיכנס בכל זאת להרפתקה הזו וההחלטה התבררה כנכונה ומוצלחת כי זו חוויה מדהימה.



ההצגה רצה כבר חודש ואני משחקת בה את שרה, בחורה חירשת שמסרבת ללמוד לדבר. ישי גולן משחק את ג'יימס, מורה לדיבור שמתעקש ללמד את שרה לקרוא שפתיים ולדבר בקול, ושרה מצידה מתעקשת להשתמש בשפת הסימנים. בסוף שרה וג'יימס מתאהבים, למרות הפערים החברתיים הקיימים ביניהם והקשיים שהם מנסים להתגבר עליהם.

ישי הוא אדם מקסים והוא ליווה אותי בכל התהליך. בהתחלה היה לי די קשה בחזרות אבל כולם מסביב היו סבלניים וניסו לדבר כמה שיותר ברור ותוך כדי כך גם למדו את שפת הסימנים, וכך הצלחנו לתקשר ולהתגבר על הקשיים. היה כיף ומרגש לראות את הצוות מדבר בשפת הסימנים גם מאחורי הקלעים. יש המון שחקנים חירשים מוכשרים אבל אין הרבה תפקידים בשבילם. בינתיים אני מנסה ליהנות מהחוויה וללמוד כמה שיותר על המשחק ועל עצמי. למזלי אצלנו, בקהילת החירשים, המשחק הוא נושא מאוד מפותח בגלל הצורך החזק בוויזואליות. בגלל שאין קול צריך להביע הכל בעזרת הפנים והגוף. כשאני כועסת אני חייבת להשתמש בהבעת פנים שתחליף את האינטונציה, ולכן הבסיס למשחק בא לי באופן טבעי, אבל כמובן שיש לי עוד הרבה מה ללמוד.

במציאות אני מאמינה בשפת הסימנים ודוגלת בה כי זו שפת האם שלי ולדעתי זו השפה הראשונה שילדים חירשים צריכים ללמוד, אבל אני לא מתנגדת ללימוד הדיבור כי אנחנו חיים בעולם שבו צריך לדבר כדי לתקשר עם הסביבה.

במקביל למשחק אני גם סטודנטית ועתידה לסיים בקרוב תואר ראשון בייעוץ חינוכי וספרות באוניברסיטת בר אילן. ההצגה תופסת חלק נכבד מהזמן שלי, ולמזלי נשארו לי רק עוד שני קורסים עד לסיום התואר. את העבודות האחרות קצת יותר קשה לי לשלב. אני עובדת במרכז שמע כמדריכת ילדים ובמוזיאון הילדים בחולון בתערוכה "הזמנה לשקט", אבל למזלי בשני המקומות מאוד הולכים לקראתי ומשחררים אותי לחזרות ולהצגות. אני לא יודעת אם גם בעתיד אמשיך לשחק בתיאטרון, כי אם נהיה מציאותיים לרגע – בתיאטרון המסחרי חייבים לדבר ולשמוע. אולי אדם כבד שמיעה שמדבר יוכל לעשות זאת, אבל אני חירשת והדיבור שלי הוא לא נקי, ולכן אני לא חושבת שאוכל לקבל תפקידים של אדם שומע.

לדעת מה קורה בארץ ובעולם

כיום המודעות לחירשים גבוהה יותר מבעבר, אבל עדיין יש לנו בעיות וקשיים כי החברה לא מנגישה את עצמה אלינו אלא מצפה מאיתנו להתאים את עצמנו, וזו טעות. החירשים הם אזרחים לכל דבר במדינה וכדי לאפשר להם להשתלב צריך לעשות כמה פעולות, כמו למשל להוסיף כתוביות לחדשות בטלוויזיה. אנחנו ישראלים והמצב הביטחוני מעניין אותנו, וכמו כל אזרח אנחנו רוצים להבין מה קורה. נכון שאנחנו יכולים להתחבר לאינטרנט או לקרוא עיתון, אבל כך אנחנו לא יודעים מה קורה בזמן אמת.



דוגמה נוספת היא חוסר הנגישות של החירשים לשירותי חירום. חירשים לא יכולים לשלוח הודעת SMS למשטרה ובבתי חולים אין מתורגמנים לשפת הסימנים. אם חס וחלילה קורה לנו מצב חירום אנחנו בבעיה. בסך הכל מדובר בהמון דברים קטנים שמקשים עלינו את החיים. גם באוניברסיטה המצב לא פשוט. לרוב אני נעזרת במתורגמנית, אבל המימון שהמדינה מקצה הוא מוגבל ולכן אני נאלצת להיעזר במחברות של סטודנטים אחרים.

למרות הכל אני מנסה לחיות חיים רגילים עד כמה שאפשר ואחרי הצבא נסעתי עם חברה שהיא חירשת כמוני לטיול של שמונה חודשים בדרום אמריקה. כמובן שהיו רגעים קשים כי הספרדית הייתה בשבילי שפה רביעית אחרי שפת הסימנים, העברית והאנגלית, אבל לקחתי מילון והשתמשתי הרבה בפנטומימה.

באמצע הטיול אושפזתי בבית חולים עם דלקת ריאות וכל הרופאים עמדו מעל המיטה שלי וניסו להסביר את עצמם ולא הצלחתי להבין כלום. האנשים בדרום אמריקה היו כל כך מקסימים ועשו הכל כדי לעזור לי ובסוף הסתדרתי מעולה. כיום אני גרה עם החברה הזו בדירה שכורה ואנחנו מסתדרות מצוין ביחד.

על אהבה ויופי

אחרי שחזרתי מהטיול חברים סיפרו לי שעומדת להתקיים תחרות מלכת היופי של החירשים והתלבטתי אם להירשם, אבל הם עודדו אותי וניגשתי לאודישנים. עברתי ובסופו של דבר זכיתי בתחרות, ובסך הכל זו הייתה חוויה נחמדה. ייצגתי את ישראל בתחרות בצ'כיה וזו היתה התנסות מדהימה כי הכרתי שם חירשות ממדינות ומתרבויות אחרות. למרות ששפת הסימנים אינה אוניברסלית הצלחנו לתקשר בקלות בעזרת שפת הגוף והבעות הפנים.

יש לי חבר כבר ארבעה חודשים. הוא כבד שמיעה אבל יודע מעולה את שפת הסימנים. ניסיתי לצאת בעבר עם בחורים שומעים ואני לא פוסלת קשר עם בן זוג שומע, אבל אני חושבת שהפערים החברתיים גדולים מדי ויכולים להעיב על הזוגיות. יש זוגות של שומעים וחירשים שהקשר ביניהם מוצלח ומחזיק מעמד ואני מפרגנת ומאחלת להם בהצלחה, אבל באופן אישי אינני מאמינה בזוגיות כזו.

אני מקווה שהזוגיות שלי תהיה טובה ומחכה לרגע שבו יהיו לי ילדים משלי. אני מודעת לסיכון מבחינת החירשות התורשתית, אבל יודעת שהילדים שלי ילמדו את שפת סימנים גם אם הם ישמעו וגם אם יהיו חירשים. האהבה שלי לילדים הובילה אותי ללמוד יעוץ חינוכי, והיום אין כלל יועצות חינוכיות חירשת וכבר נתקלתי בהרבה מצבים של חוסר הבנה עם ילדים על רקע השמיעה שהובילו לפיצוץ כי הילדים לא הצליחו להסביר את עצמם.



לשמוע את הקול

חשוב שהחברה תבין שחירשים הם אנשים רגילים, וכמו אצל אנשים עם מוגבלויות אחרות גם להם מגיע שהחברה תנגיש את עצמה אליהם. אני לא מבקשת שכולם ילמדו את שפת הסימנים, אלא רק את המינימום – שידברו לאט וברור בקרב חירשים או כבדי שמיעה.

עוד דבר שצריך להבהיר הוא שחירש הוא לא אילם. לצערי המונח חירש-אילם השתרש ואנשים בטוחים שחירשים לא יכולים לדבר, וזו טעות. חירש הוא אדם שאינו שומע ואילמות קשורה למיתרי הקול, ולנו יש מיתרי קול. קלינאי תקשורת יכולים ללמד כל אדם חירש לדבר למרות שאנחנו לא יכולים לשמוע את עצמנו ולא יודעים אם אנחנו מדייקים בהגייה. נכון, חלקנו מדברים פחות ברור אבל עדיין יש לנו קול. החירשים יכולים לדבר והחברה צריכה לשמוע את מה שיש להם להגיד.

 

מתוך: מגזין COSMOPOLITAN

לעשיית מנוי, לקבלת גיליון מתנה