זהו, אז במשך חודשים ניאלץ לבחור בין הפרנסה לילדים שלנו?

רק השבוע, בדיון בוועדה לקידום מעמד האישה בכנסת שבו השתתפתי, עלתה שוב אותה מציאות מוכרת: המדינה מנסה להחזיר את המשק לשגרה, אבל ההורים נשארים בלי פתרון. במהלך הדיון התבהר כי המתווה שגובש נועד קודם כל עבור המעסיקים ולרווחתם, בעוד השאלה הפשוטה: "מי רואה את העובד/ת?" כמעט שלא קיבלה מענה.

>> טהראן זה כאן? ההדתה מתפשטת – ונשים משלמות את המחיר
>> "הצעירה הישראלית שמשגעת את העולם"? וואו, איבדנו את זה
>> גם לי סגרו את המקלט בפרצוף. כמה אכזריים אפשר להיות?

וכך, בזמן שהמשק מתניע מחדש, ההורים מקבלים אולטימטום שקט: תחזרו לעבודה ותסתדרו. ההקלה בהנחיות אמורה הייתה להיות בשורה טובה של חזרה הדרגתית לשגרה והנעת המשק, אך בפועל היא יצרה שכבת לחץ נוספת על משפחות בישראל. מעסיקים מצפים לחזרה לתפוקות מלאות, כלכלת הבית מחייבת הכנסה, והילדים זקוקים דווקא עכשיו ליותר נוכחות, ביטחון ויציבות. זו מעמסה שנופלת על ההורים שמנסים בו־זמנית לעמוד בתפוקות הנדרשות מהם בעבודה ולהיות עוגן עבור ילדיהם.

אבל הבעיה עמוקה יותר. היא נשענת על תפיסה מערכתית מיושנת והטיות מגדריות חברתיות שממשיכות לפעול גם, ואולי במיוחד, ברגעי משבר. הנתונים ממחישים עד כמה המציאות השתנתה, וכמה המדיניות נותרה מאחור. בשנת 2025 שיעור ההשתתפות של נשים בכוח העבודה הגיע ל־59.9%, לעומת 65.6% בקרב גברים. 7 מתוך 10 נשים עובדות במשרה מלאה. בקרב אימהות שיעור התעסוקה גבוה אף יותר: 78.4% אצל אימהות נשואות ו־80.3% אצל אמהות חד־הוריות.

כשמשפחה נאלצת לבחור מי יישאר בבית, זו לא באמת בחירה. זו מדיניות שכופה את עצמה על המשפחה, וליתר דיוק – על האישה שמרוויחה פחות. אם המדינה רוצה להחזיר את המשק לשגרה, היא חייבת קודם להפסיק להתייחס להורים כאל תוכנית החירום של המערכת

 

כלומר, נשים הן כבר מזמן חלק מרכזי משוק העבודה ושותפות מלאות בכלכלת המשפחה. הן עובדות, מובילות, יוזמות, מפרנסות ובמקביל מחזיקות גם בית ומשפחה. כאשר הממשלה מחליטה להניע את המשק לפני שהיא פותחת את מסגרות החינוך, היא למעשה מקבלת החלטה שמישהו יישאר בבית עם הילדים – ובישראל של 2026 לרוב זו תהיה האישה. לא משום שהיא בוחרת בכך, אלא משום שהלחץ הכלכלי לא פועל באופן שווה על כולם. מאז 2020 פער השכר הממוצע לשעת עבודה בין נשים לגברים גדל מ־16% ל־23.4%, ואנחנו מדורגות במקום השני מהסוף (!) במדינות ה-OECD.

כשמשפחה נאלצת לבחור מי יישאר בבית, זו לא באמת בחירה. זו מדיניות שכופה את עצמה על המשפחה, וליתר דיוק – על האישה. כשמסגרות החינוך סגורות והמשק פתוח זו לא חזרה לשגרה, זו העברת האחריות למשפחות. כשאין פתרון להורים, המדינה בעצם אומרת: תסתדרו לבד. וכשמשפחה צריכה לבחור בין פרנסה לבין ביטחון הילדים, זו כבר לא מדיניות. זו נטישה.

מתווה הפיצויים לחל"ת המוצע נכתב מנקודת מבטו של המעסיק ולא של העובד, ובטח לא של העובדת. בדיון השבוע הדבר נאמר כמעט במפורש: המתווה נוסח מתוך שיקולי המשק והמעסיקים, בעוד שצרכי העובדים והעובדות, ובעיקר ההורים, נותרו בשוליים.

גם תהליך כתיבתו מלמד לא מעט: הרשות לקידום מעמד האישה כלל לא הייתה שותפה לו, ולא ניכרת בו הפקת לקחים ממשברי עבר. מעבר לכך שמדובר בהעברת הנטל הכלכלי מהמדינה למשפחה, המתווה פוגע במיוחד באוכלוסיות מוחלשות: עובדים שעתיים, אלמנות והורים יחידנים. וכמו שמתווה הפיצויים לא "רואה" את הא/נשים בקצה, כך גם מתווה הלמידה של מערכת החינוך מתקשה לראות את מי שנמצאים בלב הסיפור – הילדים והילדות עצמם. הוא לא לוקח בחשבון את היום שאחרי: את הפערים החינוכיים-לימודיים שמתחילים להיפתח שוב, את הילדים שמאבדים רצף לימודי ויציבות. הוא גם לא לוקח בחשבון את המשפחות שקורסות תחת הנטל הכלכלי והרגשי שנוצר כאשר גם העבודה וגם החינוך מתנהלים במתכונת חירום, בלי פתרונות אמיתיים לחיים עצמם.

ובינתיים, בתוך כל זה, נמצאים הילדות והילדים שלנו. הם חווים מציאות מטלטלת וזקוקים לנוכחות הורית דווקא עכשיו. הם צריכים לדעת שמישהו רואה אותם בתוך הכאוס הזה ושיש להם עוגן. המישהו הזה הוא ההורים שלהם.

הנעת המשק היא הכרחית, אבל היא לא יכולה להישען על הקרבה השקטה של משפחות, על פגיעה נוספת בעצמאות הכלכלית של נשים, או על הציפייה שהורים יפתרו לבד משבר שהוא לא שלהם.

אם המדינה רוצה להחזיר את המשק לשגרה, היא חייבת קודם להפסיק להתייחס להורים כאל תוכנית החירום של המערכת. כי שגרה אמיתית לא נמדדת רק במספר האנשים שחזרו לעבודה, אלא גם ביכולת של משפחות לגדל ילדות וילדים מבלי להידרש לבחור בינם לבין הפרנסה.

אור גולני היא מנהלת התנועה והפיתוח הארגוני בבונות אלטרנטיבה, יועצת ארגונית ואשת חינוך, אמא לאריאל בת הכמעט שלוש ותום בן הכמעט שנתיים