השער לארץ לעולם לא

"אני זוכר את ההרגשה המוזרה הראשונה שהייתה לי. זה היה בהצגה פיטר פן באודיטוריום בחיפה". ג'וי מספר איך הכל התחיל
"איך הכל התחיל?"
"שאלה קצת קשה לאדם שאת רוב הילדות שלו הדחיק", עניתי.
"ובכל זאת, אל תשכח למה אתה כאן, לא אני הבאתי אותך", הוא ענה לי בקרירות.
"אני מניח שתמיד ידעתי, אבל לא ידעתי שידעתי, יותר הרגשתי שידעתי מבלי באמת לדעת, הבנת?
"אני זוכר את ההרגשה המוזרה הראשונה שהייתה לי. אמא שלי לקחה אותי לראות את ההצגה פיטר פן באודיטוריום בחיפה. באותה תקופה התחילו לי גם קצת קשיים חברתיים, אף אחד לא רצה לבוא איתי להצגה, גם לא ילדים של חברים של ההורים שלי. מתברר שלא רק אני הרגשתי שמשהו שונה בי, אחרים יכלו להרגיש את זה גם.
"אבל אחזור לנושא. כשהתיישבנו בהצגה הבטתי לצידי וראיתי ילד קטן, שכשהבטתי בו הרגשתי מוזר. משהו כמו צרבת ובחילה בו זמנית, ועם זאת, לא רציתי שזה יפסיק. אני זוכר שהרגשתי שהולך לקרות לי משהו, אך לא יכולתי להוריד ממנו את העניים. פיטר פן התחיל וכל הילדים היו מאושרים ושמחים, חוץ מאמא שלי, שלא שכחה לומר לי 'אתה תמוטט את המשפחה הזו'.
לפעמים מוצץ בפה זו חצי נחמה
"אני מניח שבדיוק בגלל המשפט הזה אני זוכר את החוויה הזו, למרות שהייתי לבטח בן 5 או 6. כשהסתיימה ההצגה, אמא ישר קמה והרימה אותי על ידיה ומיהרה לצאת. התחלתי לבכות ואמרתי לה 'אמא, אני רוצה שהוא ישחק איתי, אני רוצה להיות חבר שלו. תחזרי ותגידי לו שיבוא אלינו הביתה'.
"מיותר לציין שהדבר היחיד שקרה, זה שקשרו אותי חזק למושב הילדים באוטו, דחפו לי שקית עם כל מיני חטיפים ליד ומוצץ לפה. טוב, לפעמים מוצץ בפה זו חצי נחמה… אבל באותו היום כלום לא הרגיע את הבכי שלי. צרחתי וצרחתי וצרחתי כל כך חזק. לא היה לי על מה לחשוב, לא התעמקתי, רק הרגשתי. הרגשתי שתלשו ממני משהו, משהו שכאב לי לאבד".
"וזהו ? ככה הכל התחיל ? הכל בגלל פיטר פן?"
"טוב, אי אפשר לצפות מגיי קטן לראות גבר מעופף בטייץ ירוק באי מלא ילדים בלי להתחיל לשאול שאלות פנימיות… לפחות בעיניי. אבל לשאלתך – לא, זה לא הסתכם בזה.
"בערך באותה תקופה נפלתי בגן שעשועים על הצד של הכתף והראש. אמא שלי עם האובר-לחץ היסטרי שלה כמעט גרמה לתאונות דרכים רבות בעודה שועטת אל עבר בית חולים רמב"ם בחיפה. כשהכניסו אותי לחדר, שמשום מה עד היום אני זוכר את הריח שלו וכמה קר היה לי בו, היה שם ילד שהיה צריך לעבוד ניתוח והתחלנו לדבר. לפתע עלתה בי אותה תחושה מוזרה ולא יכולתי לדבר יותר.
"אמא שלו בכתה וחיבקה אותו, ואני, שכבר הייתי סמוק ואדום בין אם מכאב הנפילה או מחיבוק החנק של אחותי, כל מה שרציתי זה להראות לו את הרובה החדש שקנו לי, שעשה לפחות 8 רעשים שונים, כולל רעש של פצצה נופלת!!!
"נבדקתי ושאלתי את הרופא מה קורה עם הילד שראיתי בחדר הגדול. אני זוכר את אמי אומרת 'הילד שלי ילד טוב, דואג לכל העולם', ובו זמנית מביטה בי במבט זועם. נראה לי שהיא ידעה עוד לפניי. כלומר, הרגישה מבלי באמת לדעת. אולי זה בגלל שהתעקשתי לשחק בברביות של אחותי ולהקים הצגות בשמלות של אמי ולהציג אותן בפני כל המשפחה. או שאולי זה בכלל בגלל שכשבתקופה שכולם שיחקו רופא וחולה, לי היה אוהל נייד שקראתי לו "אוהל טיפולים", ובכל פעם שלקחתי אותו איתי, אמי הייתה נראית מודאגת וכאובה".
"אתה חורג מהנושא. מה קרה עם הילד בחדר מיון?"
"אה, אוקיי. לפני שהלכתי הביתה, צרחתי ובכיתי לאמא שלי שחייבים לדבר איתם שוב ושתגיד לאמא שלו שתביא אותו אליי לשחק איתי. הפעם אמא שלי הפתיע אותי ואכן ניגשה לדבר עם אמו של הילד. כל כך שמחתי כשהיא חזרה ובישרה לי "הוא יישאר כאן זמן מה, אנחנו נבוא לבקר אותו בהזדמנות".
כך בעצם התחיל הרומן הנפשי הראשון שלי, דרך אמא שלי ואמא שלו. אסכם לך את 10 השנים הבאות במשפט אחד ואומר שבגיל 16 נשלחנו שנינו לפנימייה צבאית. אותו השאירו, אותי העיפו… אולי זה בגלל שטרם השתחררתי מ"אוהל הטיפולים" האהוב עליי.