שימי אוזניות: אלה 10 השירים המובילים של המלחמה הזאת

לכל מלחמה, אנחנו יודעים, יש את השירים שלה. בששת הימים היו כאן הלהקות הצבאיות ו"ירושלים של זהב", ביום כיפור היינו הרבה פחות אופטימיים ושרנו את "לו יהי". מלחמת לבנון הביאה איתה את "הביתה" של ירדנה ארזי ואת "אין לי ארץ אחרת" של אהוד מנור. האינתיפאדה השנייה הביאה את "כשהלב בוכה" של שרית חדד. זה מה שמוזיקה עושה – היא מלווה אותנו ברגעים השמחים, וגם ברגעים הקשים. ולפעמים, היא גם הביטוי הכי עמוק לרגשות שלנו – למה שעבר עלינו בראש בזמן המלחמות.

>> תוצרת הארץ: קרמיקה יפהפיה, גופי תאורה מעץ ושולחן קפה נדיר

המכה הגדולה שהביא איתו האסון הגדול של ה-7.10 עוד לא ממש באה לידי ביטוי בתרבות. הסרטים, הספרים, היצירות הדוקומנטריות שילוו את המלחמה הזאת וישודרו עוד הרבה שנים קדימה – נמצאים עדיין בהכנה. אבל יש תחום תרבותי אחד שבו המלחמה הקשה הנוכחית משתקפת היטב: מוזיקה. למרות שאנחנו בסך הכל חודש אחרי, כבר יש מבול של שירים שקשורים – במישרין או בעקיפין – ליום המזעזע של ה-7.10, ולכל מה שבא אחריו. רובם, כמובן, עצובים – כיאה לאנשים שמתמודדים עם טראומה. חלקם אגרסיבים. אבל יש שירים שלא מפחדים לשלוף גם את הצד המואר. ולהזכיר שהשמש תעלה, גם אחרי החושך הכי חשוך שהשתלט כאן – אולי אי פעם.

פאר טסי – לא תירא

הפריצה הגדולה של השנים האחרונות במוזיקה הישראלית – בבלדה שלא מתכתבת ישירות עם המלחמה, אבל הפך לשיר חיזוק. לא רק כלפי הצבא (וזו כוונה של השיר), אלא גם של אנשים עם עצמם – סביב הכאב הגדול שעובר כל אחד ואחד. "אתה חייל במלחמה שלך/ מול עצמך תהיה חזק/ כי מי מכיר אותך יותר ממך/ כל פינה וכל חולשה", הוא שר – ובתוך המאבק הצבאי, מתייחס גם למאבק הפנימי שלנו. שיר יפהפה ומרגש מאוד.

אודיה ואיזי – חורף 23

הרפרנס ברור, והוא מגיע כבר בשלב הכותרת. יובל שנים עבר מאז, והחוויה חוזרת על עצמה. הזמרת אודיה והראפר איזי הם שני ילדים (אם כי קצת מבוגרים) של חורף 23, והטקסט שהם כתבו מביע לא רק כעס – אלא גם סגירת חשבון. מהחשבון עם המנהיגות הפוליטית ("מישהו למעלה נרדם בשמירה", "פתאום המנהיגים שלי הפסיקו לדבר") ועד לאיזי, שבבית שלו מטיל ספק באלוהים. "ריבונו של עולם, אם נדבר גלויות / לפעמים אין לי כוח לחיות פה" – הוא מצטט את שולי רנד, וממשיך: "אז אני לא אשם ובטח לא הרוב/ נשבע לך באבא שהלב שלנו טוב/ אני ראיתי מקרוב ת'ילדה שלא הבינה/ למה אתה לקחת לה ת'אח ואת האימא". השיר הביא איתו תחושה אחרת, גם היא נפוצה – חסר אונים. או כמו שהוא נוסח היטב: "חמלה ששרפו לה את הבית/ מוסר שערפו לו את הראש".

עומר אדם ואינפקטד משרום – תרקוד לנצח

אחד האספקטים הכואבים במיוחד של ה-7.10 היה הטבח המזעזע שהתבצע ב-NOVA, מסיבת הטבע בקיבוץ רעים. צעירים שיצאו ליהנות ולרקוד את החיים, והתמודדו עם הרוע המוחלט. המוזיקה האלקטרונית חטפה מכה די רצינית עם האירוע הזה – והביטוי שלה מגיע בשילוב הכמעט-קוסמי בין עומר אדם לבין "אינפקטד משרום" – כנראה ההרכב הבולט ביותר בתחום שלהם. קצת כמו המבנה של השיר, נראה שגם המצב הנפשי של כותביו נע על הקו הזה – שבין העצב המוחלט והטקסט (שכתב שי "שרק" הורוביץ: "עכשיו נשאר לי רק שקט/ ואין לי אף אחד/ הלב שלי שוכח/ שהיא תרקוד לנצח"), לבין העוצמות של הקצב שמגיע מיד אחריו. "תרקוד לנצח" לא מעלים את הכאב, ובהחלט מנכיח אותו – אבל גם מזכיר שהמוזיקה הזאת תנצח. גם את מי שניסו להרוג אותה.

אושר כהן – תרקדי

כמו שהרגעים הכי יפים בחיים הם הרגעים שבהם לא מדברים – ככה גם בשירים, ככל שהם פחות צועקים, לפעמים הם דווקא יותר מרגשים. "תרקדי" של אושר כהן (עוד זמר שפרץ בגדול בשנה האחרונה) הוא שיר כזה – מינימליסטי לחלוטין, אבל עם מילים שזועקות מתוך השקט. "שריטות הנפש עוד יהיו לך למקלט/ אל תעצרי כי את לוחמת/ ואם עייפת/ את בטח רוקדת לך שם". מהאסון של נובה לחיילות שנשלחו לחזית כדי להילחם למען מי שנהרג שם. היא בטח רוקדת לה שם.

בר צברי – לא רוצה להיות עצוב

נדמה לי שבתוך קטגוריית העל שנקראת "שירי המלחמה", יש שני סוגי שירים – הקולקטיביים והאישיים. "לא רוצה להיות עצוב", שכתב בר צברי יחד עם אבי אוחיון, הוא אולי המופת של השיר האישי. אין בו טבח ואין בו דם, אבל הכאב נמצא שם בין השורות. סיפור על זוג אחד, שנשאר מול כל העצב הזה, ומחפש מה לעשות איתו. "שוב עינייך אדומות/ עייפות לא מדברות/ לא יודע מה לומר לך/ איך לנקות, לנקות". אף אחד לא אומר למה העיניים אדומות, רק התאריך שבו יצא השיר – והקונטקסט הזה שבאוויר, מספר הכל.

הפרוייקט של עידן רייכל ורוני דלומי – תחזור

אספקט אחד, שפחות מדובר כרגע במוזיקה, הוא החטופים – מאות שבויים שנמצאים בלב רצועת עזה, בידיו של ארגון טרור רצחני. ושיר אחד שמדבר עליהם הוא "תחזור", פרי יצירתו של עידן רייכל, מישהו שבלט לא מעט במלחמה הזאת (אפילו שר את ההמנון במשחק של נבחרת ישראל). יחד עם הזמרת רוני דלומי, בביצוע נפלא (שקורץ קצת לאדל), מגיע כאן שיר געגוע אישי לחלוטין – על הנושא שבוער בלב, לא רק של מאות משפחות, אלא גם של מיליוני ישראלים. "תחזור, תחזור היום/ כל כך רציתי שתגיע/ הלוואי תבוא בלי להודיע עוד היום/ אני מגדל של אור/ ממרחקים ששוב תופיע/ הלוואי תבוא בלי להודיע, עוד היום".

עידו בי – מלאכים

המסיבה ההיא בקיבוץ רעים הולידה, וכנראה גם תוליד בעתיד, לא מעט אמנות. הסיפור המטורף על האירוע הכי שמח שהפך ברגע אחד לאירוע הכי כואב וטראגי, לא יכול שלא להשתקף גם ביצירות. ואחת מהן היא "מלאכים" של היוצר עידו בי. כמו שיר שעוד יופיע בהמשך, זו נקודת מפגש בין האירוע הכולל – לבין הסיפור הכי אישי. "אמא מתקשרת אני מאבד ת׳קו/ אח שלי איתי פה הוא שומר לי על הגב/ הלכתי כמה צעדים פתאום קולט שבלעדיו/ אבל עדיין זה מרגיש שהוא איתי". והפאנץ', הדהוד לשיר שנכתב לפני 18 שנה בפרויקט "מטרופולין" של עופר מאירי – אין בכלל מלאכים בשמיים.

חנן בן ארי – מולדת

תרצו או לא, כנראה שחנן בן ארי הוא הזמר שמשקף היום את החברה הישראלית בצורה הכי בולטת – מישהו שבא מהציונות הדתית אבל גם מדבר לחילונים, מי שהצליח לעבור גם את הרף הגלגלצי וגם את הרף של החיילים שהוא הלך להופיע להם. בן ארי "כיכב" במלחמה הזאת גם בזכות אותה קריאה "לחזור לגוש קטיף", אבל גם בזכות השיר הזה – שנכתב תשעה ימים אחרי האסון, וגם הוא קלע היטב לתחושות של לא מעט ישראלים; ללא קשר לעמדה פוליטית. "הנביאים חזו לך אחרת/ מישהו נרדם במשמרת/ איפה החלום/ אין אמת ואין שלום/ אין גם צדק/ רק סדק". בסוף השיר שלו, בן ארי טוען ש"גם על גבול הגיהנום", ישראל היא גן עדן. יהיו רבים שיתווכחו איתו, אבל עם החיבור המחודש למקום הזה (על כל סגולותיו וכשליו) – יהיה קשה להתווכח.

נס וסטילה – חרבו דרבו

אם ירצו לתאר את העולם של ה-6.10, זה שהיה כאן לפני הקטסטרופה ששינתה הכל – כנראה שנגיע, מתישהו, ל"תיק קטן". אותו להיט של נס וסטילה, שנולד בטיקטוק והפך ללהיט שכבש מדינה שלמה. עכשיו נס וסטילה חוזרים, עם שיר שדומה מאוד לשיר האסקפיסטי (כמעט טיפשי, בדיעבד) ההוא: מקפיץ ומרקיד ושמח. רק התוכן השתנה; משיר שהתעסק במה שאתה סוחב איתך בתיק, לשיר שדיבר על תיקים אחרים – ובעיקר על החשבונות ההם שצריך לסגור. "חרבו דרבו" הוא שיר קרבי, שיר שבא מתוך כעס. לא רק נגד נסראללה ומוחמד דף, אלא גם נגד בלה חדיד ומיה חליפה. אם יש ייצוג למשפט "דור הטיקטוק יצא להילחם", הוא דרך השיר הזה – שעלה ממש לאחרונה, אבל מייצג דור שלם שהמלחמה הזאת נפלה עליו – ושלא מתכוון להפסיד בה.

מאור אשכנזי ונעם כהן – השיר של נעם 2

דיברתי כאן על שני סוגים של שירים – הקולקטיבי והאישי. ונראה לי שבמקרה הזה, שניהם התחברו לכדי השיר הכי טוב שיצא מהמלחמה הזאת עד כה. שיר שהוא סיפור אישי מטורף על אדם אחד שיצא לבלות, וחזר בפוסט טראומה. יש כאן גבורה וחולשה, פחד ותקווה, ו-50 גוונים של כאב – בכל הצורות. זה שיר פשוט, בלי מטאפורות ובלי דאווינים, שמביא את הסיפור של ה-7.10 בצורה הכי ישירה. נתקלתי בשיר הזה כשראיתי את נעם כהן מתארח באולפן טלוויזיה, ומבצע אותו עם מאור. זה היה אדם, עם גיטרה אקוסטית, ששר את הכאב שלו. כשהוא קיבל חיים חדשים דרך הקליפ, את הדמעות שעצרתי אז כבר לא יכולתי לעצור שוב.

הכתבה פורסמה במקור באתר טיים אאוט