השטוזה של הילד השלישי
תמר אלפיה מביאה שתי דעות לגבי גידול ילד שלישי, ומגלה כמה קל להתרגל לרע, וכמה קשה לקום ולשנות את המצב
שתי דעות רצות בשטח לגבי גידול ילד שלישי. הראשונה והידועה מבין השתיים גורסת שהילד השלישי גדל מעצמו. את פשוט מניחה אותו שם בעריסה ומדי פעם זורקת בוטנים ובננות. לאחר שמונה עשרה שנה קם ילד נחמד להפליא, יפה וחסון, שבריאותו הנפשית טובה מזו של אחיו, כי הרי ידוע, וזוהי עוד הנחה פופולרית, שיתר דאגה ותשומת לב רק מחרפנות את ילדינו היקרים.
הדעה השנייה לגבי גידול הילד השלישי נאמרה לי, כמו נבואה אפילה, לפני שלוש שנים, כשבני השני עוד היה בעצמו תינוק רך בעגלה. עמדתי בחנות ודיברתי עם המוכר. החלפנו חוויות ילד ראשון מול ילד שני. הסכמנו שכמו שהראשון קשה, כך השני קל. הרהרנו אם מדובר בעצם בקושי שלנו כהורים להתרגל לחוויית ההורות, או שבאמת תינוקות ראשונים הם קשים יותר.
ואז, אז זרק המוכר לחלל האוויר את מה שהפך שלוש שנים מאוחר יותר למציאות קשת יום. "חכי, חכי", כך הוא אמר לי. "עם הילד הראשון בוכים, עם הילד השני כל כך קל שלא מבינים מה היתה כל המהומה עם הילד הראשון, ואז, בעוד את בסקובי דו של החיים שלך, מגיע הילד השלישי ומכניס לך את השטוזה". בוטה, חברים? סליחה, אבל זה מה שהוא אמר. לא נגעתי.
האתרוג המקיא
וכל זאת למה? רק כדי לספר לכם שהנה אני, אם לשלושה, לא עושה שום דבר בשמונת החודשים האחרונים חוץ מאשר להחזיק את בני יקירי, פעוטי, חביבי, על הידיים.
אתרוג, ככה קראו לאריק שרון במהלך ההתנתקות. שרון הוא אשכולית לעומת האתרוג שגדל אצלנו בבית. כמו יהלום יקר אנחנו מעבירים אותו מיד ליד. את הרצפה הילד לא מכיר. לזחול? איך הוא יכול ללמוד לזחול באוויר? הילד אתרוג. הכל – רק שלא יקיא.
כן, הילד מקיא. לא, דודה. לא פולט. מקיא. כן, הוא מקיא ברגע שמורידים אותו מהידיים. כן, הוא מקיא את כל מה שהוא אכל. הכל. פעמיים-שלוש ביום. עלי; עליו; על הספה; על הרצפה; על האחים; על הכלב; על הצעצועים; על הסדינים שרק החלפתי. הילד מקיא ואני עושה שלוש מכונות כביסה ביום, משל הייתי אם מרובת ילדים.
בתחילה זה היה חינני, עד כמה שהקאות יכולות להיות חינניות. ייחסנו אותן לכל מיני גורמים. הוא אוכל מהר מדי, הוא אוכל יותר מדי, הוא נורא מנוזל, הוא לא הספיק לעשות גרעפס, מה לא. עד שהבנו שמשהו לא בסדר והלכנו לרופא לבירור, הלל כבר היה בן יותר מחצי שנה. לא נעים להגיד, אבל הלל היה כנראה התינוק הקשיש ביותר שנשלח לבדיקות רפלוקס. כלומר, לבדוק אם הילד סתם מקיא להנאתו, או שמדובר בסוגר ושט לא ממש בוגר ופעיל.
כיצד בודקים רפלוקס? פשוט מאוד – מערבבים סיד עם מיץ פטל ונותנים לתינוק לשתות. תוך כדי השתייה מצלמים את התינוק ברנטגן ורואים לאן הסיד נודד. בגרסה של הלל הסיד נדד מיד אל החולצה של אמא. שפופי ראש ועטורי כתמים לבנים יצאנו מהמעבדה עם תשובה חיובית בהחלט: לילד יש רפלוקס, ולנו יש אתרוג בבית.
שגרה זה רע
הרופא מבקש ממני לתאר את שגרת ההקאות של הלל. אני מספרת לו שהלל אוכל ממש מעט, ואחר כך אנחנו עוצרים להפסקת גרעפס. אחר כך הוא אוכל עוד קצת, ושוב הפסקת גרעפס. אחרי שהבקבוק נגמר אנחנו מחכים. הוא על הידיים, כמובן, ואם לרגע מורידים אותו, קרוב לוודאי שהוא יקיא מיד.
כך אנחנו עוברים שעה של האכלה. אחר כך יש שעה של משחק, במהלכה הלל פולט בערך רבע מהארוחה הקודמת שלו, והנה שוב מגיעה הארוחה הבאה, על שלל הפסקותיה ופליטותיה. תוך כדי תיאור, אני פתאום קולטת את שגרת החיים שלנו בשמונה החודשים האחרונים: אנחנו חיים עם תינוק בן שמונה חודשים שמתנהגים אליו כאילו רק נולד. את שני אחיו יחדיו לא החזקתי כל כך הרבה על הידיים. רק הוא משלושתם למד להירדם ולישון על הידיים. שמונה חודשים אני חיה עם תינוק על הידיים, שעה לאחר כל ארוחה, ועוד פעם אם הוא משתעל, ועוד פעם אם הוא מגהק, ואי אפשר להתרחק כי כל כחכוח בגרון שלא נענה בהרמה מיידית – סופו בשלולית רטובה.
"תגידי, את לא מגזימה?" שואלת אותי אחותי. "תשימי אותו על הרצפה, שיזוז קצת. מקסימום מקיא, מנגבים, ונגמר העניין". אני מסכימה איתה בהתלהבות. זה בדיוק מה שהייתי עושה לפני שהילד ירד לאחוזון 10. אני חוזרת. אחוזון 10. הירידה הזו היתה מה שהביא אותי סוף-סוף לרופא. מי היה מאמין שיהיה לי ילד באחוזון 10. לי, שכל משפחתי באחוזון שמונים וצפונה, לא משנה באיזה גיל. ילד באחוזון 10 הוא ילד שחושבים שהוא תמיד יותר צעיר ממה שהוא באמת. ילד בלי רזרבות, בלי פקאלעך בירכיים. בלי ירכיים. בלי סנטרים. ילד רציני כזה, רזה.
שיטת הרגל בדלת
אז אחרי שאובחנו, נשלחנו לרופא מיוחד, קיבלנו תרופה מיוחדת, מרה ויקרה להפליא, והחלפנו אותה בתרופה אחרת, לא מרה ולא יקרה ועובדת הרבה יותר טוב, נדמה כי הגענו אל המנוחה והנחלה, לפחות בדרך לשם. אנחנו עדיין משקיעים זמן בלתי סביר בתחזוק הגרעפסים של הקטן, אנחנו עדיין מחזיקים אותו כמו אתרוג, אבל מפלס המתח בבית קצת ירד.
אמא מעזה להניח את הקטן מדי פעם, וגם הוא, בתורו, מואיל בטובו להקיא לא שלוש פעמים ביום, אלא פעם ביום-יומיים. גם סנטר חדש מציץ לו, נחמד ושמנמן ועגול, ואמא מפנטזת על הביקור הבא בטיפת חלב, בו אולי יגידו לה שהקטן עבר לאחוזון שלושים. סוף טוב, בינתיים, טפו טפו טפו וחמסה חמסה, כמו שאומרים בעדה של האבא של האתרוג. ותיכף יגיעו מסקנות.
מסקנותיי האישיות לכל הסיפור: קל להתרגל למצב קשה – כי הרי ככה חינכו אותנו, שצריך להתרגל למה שיש, וצריך להסתדר עם מה שיש ולא לקטר. אז הנה, אנחנו לא מקטרים.
קל להתרגל למצב שמורע בהדרגה – בשיטת הרגל בדלת, מצבים קשים שבאים בשלבים, לא תמיד שמים לב שהם כאן. בניגוד למצב משברי, שדורש התמודדות גלויה, הפיחות הזוחל, כוחו בכך שאנחנו לא מרגישים שהוא פה. אז עם מה בדיוק אנחנו אמורים להתמודד?
המרחק הנכון
אינספור דוגמאות אני רואה מסביב, יום-יום. האמא שהפסיקה לנסוע במכונית כי הבת שלה, בת שנה וחצי, שונאת לנסוע. האמא שישנה חצי שנה על הצד במיטת יחיד, כי ככה הבן שלה התרגל, ואוי ואבוי לה לנסות לזוז משם. האבא שמגיש מזון לילדיו בחמש צלחות נפרדות, העיקר שהאורז לא יגע בקציצות. להמשיך? בכל בית יש דוגמה.
למה? למה לחיות עם מה שיש? למה להסכים למציאות לא נוחה, במקום לנסות ולשנות אותה?
התשובה פשוטה: אנחנו פשוט לא שמים לב. זה כל העניין. אנחנו לא רואים את המרחק שנפתח בין החיים שחשבנו שיהיו לנו, לבין אלה שאנחנו חיים בפועל. הפיחות הוא פיחות זוחל, והזחילה אינה מורגשת.
האמא שלא נוסעת כבר שנה וחצי, לא באמת קולטת שהיא לא נוסעת. היא פשוט יודעת שהיא המון ליד הבית בשעות שהקטנה ערה. האבא שמרבה צלחות? הוא לא שם לב באמת, כי זה כל פעם עוד שלב קטן, ורק מי ששוטף כלים לא מבין למה יש כל כך הרבה עבודה. האמא, כלומר אני, שהקיאו עליה שמונה חודשים? היא לא באמת הבינה בזמן אמת. בהתחלה הילד הרי ינק יותר מדי, ואחר כך הנזלת של החורף, ואז המעבר לבקבוק, ואולי הפטמה לא מתאימה, ואופס, שמונה חודשים שהילד מקיא.
צריך לקחת איזשהו מרחק הצידה, צריך לספר ולתאר לגורם שלישי כדי לתפוס את המרחק הנכון ולהבין היכן דרוש תיקון. מה שבטוח, גם עם הילד השלישי יש דברים שלומדים בפעם הראשונה.
ליצירת קשר עם תמר אלפיה בדוא"ל
מתוך: מגזין הורים וילדים
לעשיית מנוי, לקבלת גיליון מתנה