הריקוד כמוצר

עונה שנייה נפתחה לתוכנית "נולד לרקוד". התוכנית, תוכנית ריקוד תחרותית, מסרסת את מהותו האמיתית של הריקוד, שלו יכולת ופוטנציאל להוות אלטרנטיבה להגמוניה התרבותית, כשהתוכנית הופכת אותו לעוד מוצר צריכה בעולם הקפיטליסטי. "נולד לרקוד" מנסה להכיל בתוכה את כל האלמנטים שיוצרים יצירה טובה אך בלא הצלחה, בהתאם לאמירה- מרבה נכסים מרבה דאגה.

התוכנית, למי שנחת רק הרגע מכוכב אחר ולא שמע ומכיר, מחפשת את הרקדן הטוב ביותר, זה שייבחר מבין רקדנים רבים, בתחרות ארוכה ומייגעת.

המתחרים עומדים מול סוללת שופטים שמורכבת מאונה, דוד, מיכל ועידו, ובהמשך מצטרפים גם הצופים שצריכים לבחור באמצעות אס.אם.אס מי הרקדן הטוב מכולם. הרקדנים רוקדים בשלל סגנונות, מציגים את יכולתם, כישוריהם וכישרונם כל פעם מחדש, ומנסים לשרוד את הניפויים השונים עד לבחירת האחד והיחיד, זה שענה על הקריטריונים של השופטים והצליח להלהיב את הצופים.

מסרסים את הריקודים

"נולד לרקוד" זכתה לשבחים בקרב רקדנים בזכות ה"אומץ", והיכולת להפוך את הריקוד ל"מיינסטרים" שבו כולם מתעניינים, מעריכים, ומתחילים גם להבין. אך, בה בעת, התוכנים פוגעים ומסרסת את מהותו של הריקוד, שהוא, לדעתי, צורת תקשורת שונה, מעין שפה אלטרנטיבית. הריקוד מציג מחשבות, טענות, ביקורות, תפישות עולם ואידיאולוגיות שלא בהכרח מתאימות להגמוניה, הוא כלי הבעה ייחודי שחף מהאידיאולוגיה הדורסנית של החברה.

מהות הריקוד אינה בתחום הטכני, למרות מה שרבים חושבים – בדומה לאופן ששופטי "נולד לרקוד" מסננים את הרקדנים" – מהותו נמצאת דווקא בתחום הרגשות. זוהי דרך הבעה מחשבתית שעוברת דרך תנועות הגוף.

הריקוד הוא דרך מיוחדת להבעת מחשבות ורגשות שזכתה להתייחסות כבר ביוון העתיקה, שהעריכה אותו כמקור להבעת תחושות, הנתפש כחלק חשוב מהחינוך הראוי לאדם. כתבים רבים, ובהם הדיאלוגים של אפלטון (המדינה, אלקיביאדס, החוקים), שמתארים את הריקוד כסגולה טובה לנפש ולגוף הרוקד גם יחד. הם מזהים את הריקוד כדבר שעומד בשורה אחת עם הכתיבה, הפילוסופיה, המוסיקה והחינוך לתרגול הגוף.

לריקוד, על פי תפישתי, יש היכולת להציג רעיונות, מחשבות, תפישות ואידיאולוגיות שאינן חופפות להגמוניה התרבותית והחברתית שקיימת בחברתנו, שהיא בעיקרה קפיטליסטית ושוביניסטית-פטריארכאלית. צריך רק לדעת להקשיב, להבין ולתקשר בעזרת הריקוד כדי להביע ולהפנים מסרים חדשים, שלא ידוכאו, מסרים נטולי אלמנטים סקסיסטיים.

דוגמא טובה לריקוד כאלמנט חתרני הוא ריקוד הקפוארה, אשר נולד בקרב העבדים הברזילאים כאומנות לחימה שהוסוותה כריקוד "תמים" מפני הקולוניאליסטים הפורטוגזים. כדי להסתיר מהאדונים את העיסוק באומנות לחימה, נוספו לה מוזיקה, שירה, צעדי ריקוד ואלמנטים פולחניים. הקפוארה שימשה לעבדים כשסתום לשחרור לחצים, התפרקות אחרי יום עבודה מפרך, אך גם כהבעת מחאה וכדרך להתמודדות עם הדיכוי ואובדן החופש.

דוגמאות נוספות לא חסרות, כמו ריקודי הרחוב, הברייקדאנס, ההיפ-הופ וכדומה, שנוצרו על ידי בני המעמדות הנמוכים כדי להביע את עצמם ומצבם בעזרת "כלי" הבעה ומחאה משלהם.

בניגוד ללשון, שפת הדיבור המקובלת, לאמנות בכלל ולריקוד בפרט (וכמובן גם למוסיקה, שמלווה את הריקוד) יש פוטנציאל להעביר רעיונות ותפישות שונות. לדרך תקשורתית אלטרנטיבית זו יש עדיפות על השפה המקובלת, שבה כבר מוטבעים אלמנטים סקסיסטיים ואידיאולוגיים.

לכן הריקוד החתרני האידיאלי משוחרר מאלמנטים גבריים. לעומת ריקוד מסוג זה, ישנו הריקוד שמוצג ב"נולד לרקוד", תוכנית שמסרסת את יכולותיו החתרניות של הריקוד.

דוגמא טובה לסירוס זה הוצג על ידי "מומחית" בתחום ריקודי ההיפ- הופ, השופטת אונה הולברוק. ריקוד ההיפ-הופ נולד כריקוד רחוב, ריקוד של המדוכאים, בני המעמדות הנמוכים, שיצרו תרבות שוליים חתרנית משלהם. לריקוד זה ישנם מאפיינים ברורים יחסית, ובכל זאת אסור לסרסו בחוקים ברורים ומוגדרים שאם עוברים עליהם לא נחשב זה ריקוד "ראוי". אך זה בדיוק מה שעושה אונה, שפסלה את הריקוד שהציג אחד הרקדנים, בגלל שלדעתה הוא לא עמד בכל חוקי הסגנון, שהוגדו על ידי "אליטה" שיפוטית ולא ברורה.

התוכנית "נולד לרקוד" תוחמת את גבולות הריקוד לגבולות התחרות, שבה רק "הכי טוב", מי שלא עובר על הכללים הברורים, הוא המנצח. כל השאר לא נחשבים, הבעת עצמם ותפישת עולמם בריקוד לא נחשבת. ואני חושש שהריקוד ייתפש במונחים (גבריים) של תחרות, שלה כללים ברורים שאסור לעבור עליהם. זאת, בניגוד ליכולת הריקוד ליצור ו"לומר" דברים שונים והפוכים מהמקובל, כיוון שכידוע, חוקים והגבלות מבטלים את היכולת החתרנית.

סירוס הריקוד מתבטא גם בהפיכתו לסחורה. "נולד לרקוד" הפכה את הריקוד למוצר צרכני בעולם קפיטליסטי, מוצר שמשמש לצבירת הון נוסף. זו תוכנית מסחרית במהותה, שכל מטרתה היא הגדלת הרייטינג, שמתורגם לכסף. רייטינג, כשלעצמו, הוא לא דבר רע. בזכותו קיימים הערוצים המסחריים. הדרך להגיע לרייטינג היא הבעיה. ב"נולד לרקוד" משיגים רייטינג באמצעות מסחור הריקוד, וסירוס יכולתו להוות אלטרנטיבה של הבעה. וזו הבעיה.

ביקורת זו פורסמה לראשונה, בשינויים, באתר tv-il