הקלות הנסבלת של הקיום

בשנת 1987 פרסמה סופרת צעירה את קובץ הסיפורים הראשון שלה, אשר נשא את השם "לא רחוק ממרכז העיר" – עשרה סיפורים קצרים המאוגדים לכדי 130 עמודים. כשיצא הספר באותה השנה הוא חולל מהפיכה קטנה בעולם הספרות. אורלי קסטל-בלום מזוהה עם הכתיבה הפוסט-מודרנית שלה, כזו אשר עד אז לא נקראה כמותה במחוזותינו. את הסופרת הצעירה "גילה" העורך הספרותי חיים פסח בעת שעבד בהוצאת הספרים עם עובד, שם יצא לאור הספר לראשונה.

עלילות הסיפורים, בהדפסתם המחודשת שיצאה השנה בעריכת מנחם פרי, נראות היום רלוונטיות מתמיד. נדמה כי 20 השנים שחלפו מאז יצא ספרה בפעם הראשונה לא גרמו לדפים להצהיב ולדהות, אלא רק להתגלות מחדש במלוא תפארתם.

קסטל-בלום, שהיתה בזמנו אישה צעירה בת 28, ניחנה ללא ספק בפרספקטיבה מאוד בוגרת על החיים. סיפוריה עוסקים במערכות יחסים אפורות ומאוסות, פחדים עמוקים והתפכחות מאשליות, המאפיינים בדרך כלל את קולם של אנשים מבוגרים יותר, מנוסים יותר ונאיביים פחות.

עמוק בתוך נבכי העלילה לוקחת קסטל-בלום מכלול של קלישאות, מפרקת אותן ויוצקת לתוכן משמעויות חדשות. היא יוצרת מציאות ריאליסטית-הזויה, מתוקה-מרירה, עוכרת שלווה, אך אין בה שום דבר יוצא דופן כביכול. סתם עוד יום רגיל בחייהן של דמויות כמוני וכמוך.

בכתיבתה אנו נחשפים לפרשנות חדשה ומקורית אודות חשיבותם של אירועים שונים, כפי שהם קורים בחיי היומיום של הדמויות, כזו שהופכת אותם לגרוטסקיים ומערערת את המוסכמות. בסיפור "בר מצווה לכריסטופר" לדוגמא, היא מתייחסת כבדרך אגב לאירוע טראומטי כמו מות האב כאל קוריוז, ושולפת ממנו את הקונוטציות הטראגיות והמכוננות שבו.

דרך הפרטים הקטנים משכילה קסטל-בלום להעביר מסרים דקיקי גזרה, תוצאתם של תחושות אינטימיות המקוננות בדמויות השונות: פחד מהמוות, מלהיות לא אהובים על בני זוגם, מכישלון, מנטישה, חיפוש אחר משמעות והתרוקנות הלב מאהבה.

גדולתם של הסיפורים בכך שהם מיטיבים לתאר משברים גדולים בפרטים הקטנים והנחבאים אל הכלים. האירוניה השברירית, שרק הקורא כביכול מבחין בה, יוצרת מעין חלום בלהות סוריאליסטי שמערער לנו את המציאות.

בסיפור השני בקובץ, הנושא את שם הספר "לא רחוק ממרכז העיר", אנו מתוודעים אל מערכת יחסים טרייה. אבישי ודליה עוברים לגור בדירה חדשה. האפיזודות בסיפור נשזרות זה בזה, ואנחנו לא מצליחים להבין אם אבישי מאבד את משמעות חייו בעקבות מחלתה של שכנתו הזקנה, משמעות אותה הוא מנסה למצוא בבית הכנסת ששוכן ליד דירתם, או שמא לא מצא את המשמעות מלכתחילה.

על שפרה, שגרה בבית מכוסה טפטים אדומים לא הצלחתי שלא לחוש רחמים. כיצד הפכה אישה פעילה ובעלת שמחת חיים לגוש אפור ודקדנטי שמחכה לבעלה שנעלם לפני שבועיים בהתקף של זעם, ואינה יודעת אם בכלל יחזור. האהבה החד-צדדית של שפרה אל בן זוגה מוחקת אצלה כל פיסה של רצון לחיות.  

נועה, הדמות ב"שאלה של מים" מפחדת להיכנס לכינרת מתוך אמונה שהים בולע את מתרחציו. היא מחכה לבעלה על שפת הים וחופרת בור בחול במקום לחפור בעצמה, כשהיא מתארת את "עשרת אלפים ההדחקות מתנועעות בתוכה, מחכות להזדמנות שלהן לצאת", ומרגישה כיצד היא דוחפת אותן בעדינות בחזרה למקומן.

הדמויות בסיפורים לא רוצות להתמודד עם התחושות האמיתיות – עם האכזבה, הפחד, השנאה, הכעס, ההתפכחות, ומעדיפות לקבור את הווייתן בבנאליות ובפעילות היומיומית השגורה. ההתמודדות עם המהות מפחידה אותן, והן בוחרות, במודע או שלא במודע, להישאר במים הרדודים ולהקהות את הרגש.

נדמה כאילו עולמן הפנימי של הדמויות בסיפורים מנותק מהמציאות שבחוץ. הדמויות שלה סוליסטיות, מהורהרות ונוגות, מרירות ופאסיביות, המציאות שלהן מעיקה, והגבולות בין רע ובין טוב מטושטשים בכוונה.

אי אפשר לקרוא את "לא רחוק ממרכז העיר" ולא לחשוב שכל החיים הם בעצם בלון ריק שיתפוצץ לבסוף. קסטל-בלום מתבוננת על החיים דרך משקפיים סרקסטיות ומזכירה לנו כי לא משנה מי אנחנו ומה נעשה, בסופו של דבר החיים יסתיימו במוות, כמו אצל כולם, אז אולי בכל זאת כדאי לנו לקחת את עצמנו קצת פחות ברצינות.

 

"לא רחוק ממרכז העיר" – אורלי קסטל-בלום, הספרייה החדשה, 133 עמ'