הקבלה מתחילה מבפנים

תחושת האיום שאני זוכר ממסיבות קהילתיות שהלכתי אליהן, קיימת גם היום. השינוי המשמעותי היחיד, הוא שהתחלתי לקבל את הרגשות הללו. טור אישי על התחלה

88 שיתופים | 132 צפיות

בקרוב ימלאו 18 שנים ליציאה שלי מהארון, אותו רגע מפחיד ראשוני שבו ההורים שלי גילו שאני הומו. באותו זמן אני הייתי במקום מפחיד הרבה יותר – מחנות ההשמדה בפולין, היכן שנרצחו אי אלו ממשפחתי, כמו גם מהקהילה אליה אני משתייך – מתמודד לא רק עם עדויות לזוועה, אלא גם עם הידיעה שהשארתי בחדר השינה שלי חוברת פורנו במקום בולט מדי, חשוף מדי.

לשמחתי הרבה, מה שהתחיל את הפרק השני בחיי היה אירוע מפחיד, אך לא טראומטי. ההורים שלי התגלו אז כהורים תומכים ומבינים, שידעו איך להתמודד עם הנושא באופן שיגרום לי להרגיש בטוח ומוגן. עד היום אני מודה להם על כך.

אך התמיכה לה זכיתי בחוץ הקצינה והחריפה את אי הקבלה ששררה אז עמוק בתוכי. הייתי בן 16.5, בשיאה של תקופה בה כבר שכבתי עם בנים, אבל עדיין קיוויתי שאולי אני דו מיני, כדי שאוכל להימנע מכל עניין היציאה מהארון. התמיכה של ההורים כמו הוציאה את האוויר ממפרשי הפחד העצום שחייתי בו, אבל לא פתרה את הבעיה.

מאז אותו אירוע חשוב ועד היום עברו הרבה מים בנהר הפנימי. באותה תקופה קיבלתי הרבה עזרה ותמיכה ממתנדבים אנונימיים של הקו הלבן, בהמשך הייתה זו קבוצת תמיכה לנוער גאה שפתחה האגודה, הרבה לפני שהתחלנו לקיים פעילויות חברתית שברבות הימים הביאה להקמתו של איג"י.

הפחד מהתגובות חי ובועט

קצת טיפול פסיכולוגי בסביבות גיל 18 היה השלב הבא בהתמודדות עם הקושי שלי – הבושה סביב המיניות השונה; הפחד לצאת מהארון בפני אנשים, זרים בחלקם ומוכרים בחלקם; האיום שהרגשתי במקומות בילוי של גייז, בייחוד בפאבים ומסיבות; והחשש העמוק מפני הרבה בדידות, קצת סקס ואפס זוגיות ממשית בעתיד, כפי שהיה ועדיין, מנת חלקם של רבים מדי בקהילה.

אחרי שמיציתי את הטיפול הפסיכולוגי עברתי ללמוד אצל מורה לרוחנית ונכנסתי למסע מסוג אחר לחלוטין, שבעיקרו למדתי, ואני עדיין לומד, כיצד להתנהל עם הרגשות שלי ולטפל בצדדים הפגועים שלי. כיצד לקבל את עצמי ובו זמנית לרפא את עצמי.

הרבה דברים השתנו מאז. החברה שבה אנו חיים השתנתה מבחינות רבות ביחס שלה אלינו; הקהילה גדלה, התרחבה והפכה להיות קצת יותר סובלנית ופתוחה; ואפילו המדינה מכירה בכמה מהזכויות הבסיסיות שלנו. ברמה האישית יצאתי כבר מכל ארון אפשרי, ואחרי שנים של ניסיונות כאלו ואחרים, כבר 4.5 שנים אני חי בזוגיות אוהבת, שהיא הרבה מעבר לכל מה שחלמתי עליו.

למרות זאת, הבעיה איתה אני ממתמודד מאז שהבנתי, בסביבות גיל 13, שאני נמשך לבנים, לא נפתרה. אחרי 18 שנים של עבודה עצמית אינטנסיבית, ההבדל הברור היחיד הוא שאני לומד לחיות איתה.

כן, אני עדיין מתכווץ מעט בתוכי בתערובת של פחד ובושה כשאני אומר שאני הומו, למרות ששפת הגוף שלי חוסכת לי את הצורך לומר את המילים המפורשות בחלק מהמקרים, לשמחתי. הפחד מהתגובות חי ובועט. גם לפני הרצח בברנוער פחדתי לתת לבן הזוג שלי יד בחופשיות כשאנו הולכים ברחוב, ומאז הרצח הוא קיבל חיזוק מסוים והוא מצליח להשפיע עליי יותר מתמיד.

אותה תחושה של איום שאני זוכר ממסיבות קהילתיות שהלכתי אליהן אז, קיימת גם היום. לשמחתי, הצורך החברתי והזוגי שלי בא על סיפוקו, אז אני נמנע מהסיטואציה, ועדיין, זה המצב.

השינוי המשמעותי היחיד שקרה, הוא שהתחלתי לקבל את הרגשות הללו. אני מטפל בהם בדרכיי המיוחדות לאורך שנים רבות, ובמקביל לומד לחיות איתם. נכון, זה עול שלחבריי הסטרייטים אין, אבל למדתי שקבלת העול הזה הופכת אותו לקל הרבה יותר. כשאני לא נלחם ברגשות, לא מבקר אותם ומנסה לשנות אותם, קל לי לחיות עם עצמי.

מתי זה התחיל? קשה לשים ממש את האצבע. כנראה שבגיל 19, כשפגשתי את המורה הרוחנית שלי, ובמקביל להבנה שתמיד אפחד, הבנתי גם שכל חריגות היא מתנה. אבל מתי בדיוק התחלתי להפנים את התובנה – קשה לי לדעת.

כך או כך, היום אני יודע שהאיחול הטוב ביותר שאני מאחל לי ולאחרים לשנה החדשה, הוא להתחיל ללמוד לקבל את הפגיעות שלנו ולחיות איתה, במקום לעשות שרירים ולנסות להתגבר עליה.