הצריף של הילדה

צריף, "האמא", המסדרון הצהוב, חדרים משתנים, אבא נעלם, ייאוש, עוני, סבל, התמודדות, פריחה. ספרה החדש של רונית מטלון נקרא כמו שהוא נכתב – בנשימה אחת.

אם ושלושת ילדיה גרים בשכונת צריפים ענייה בגני תקווה. "האמא", כך קוראים לה ילדיה, הגיעה עם משפחתה ממצריים, שם חיה כבת טובים. בארץ מתמודדת האמא עם בעל שעזב אותה כדי להילחם למען זכויות המזרחיים בארץ אל מול מפא"י וה"בנגוריוניזם", עוד הרבה לפני שהפנתרים השחורים הרימו את הראש. מוריס, האב, מסתובב בעולם ומגיע אחת לכמה שנים, ושוב הולך ושוב חוזר. היעדרותו הופכת לממשותו.

האמא עובדת בניקיון ביתו של רב עשיר בסביון ובבית התלמיד בראש העין. היא טורחת מצאת החמה עד צאת הנשמה כדי לכלכל את המשפחה בכבוד, וכשהיא חוזרת הביתה היא כועסת. כועסת על היעדרותה הארוכה מהצריף, שנדמה כאילו הוא טבוע בה והיא קשורה אליו בכל נימי נפשה. היא כועסת על אי-הסדר בבית ודואגת שיהיה נקי ומצוחצח בכל עת. היא כועסת על אמה העיוורת למחצה שמטפלת ב"ילדה" (טוני), אך תמיד נרדמת והילדה מסתובבת ברחובות. היא כועסת על הנטישה ועל החיים שמתגלגלים כך.

הצריף הוא הגיבור האמיתי של הספר. הוא התגלמות הווייתם של בני המשפחה – של האמא, הילדה, של האחות הגדולה קורין והאח הגדול סמי. הוא מאחד ומפריד ביניהם, הוא סופג את מצבי הרוח ופולט אותם בחזרה, הוא משמר את הזיכרונות ומקיא את אלה שהם רוצים לשכוח. הצריף מסמל גם את המצב החברתי של המשפחה המזרחית בישראל של שנות החמישים והשישים – השכונה הענייה, האוטובוס שמגיע לעתים רחוקות, הסביבה הצחיחה, העבודה בניקיון, גניבת הספרים מבית התלמיד, ההשלמה עם המצב.

"קול צעדינו" הוא לא ספר עם עלילה, אלא שברי זיכרונות, חלקם מטושטשים, חלקם בהירים ומורכבים מפרטים קטנטנים. האווירה לא ברורה, מבולבלת, מזגזגת בין הנורמלי למטורף. האמא מנקה את הבית, האמא מודדת את הכותונות שהיא כל כך אוהבת, האמא מרביצה, האמא שותלת ורדים ומוציאה על כך כסף רב, האמא רבה עם הסבתא, האמא לא יכולה ללטף.

ה"רומן" בין האמא לצריף תופס חלק גדול בזיכרונותיה של "הילדה". הוא מרשה לאמא לעשות בו כרצונה והיא בתמורה ממרקת אותו ושומרת עליו מכל משמר. הילדה מפחדת שהאמא אוהבת את הצריף יותר ממנה, ובפעם אחת כשעשתה איתה קניות בשוק, האמא נעלמה והילדה היתה בטוחה שזהו, היא נטשה אותה.

רונית מטלון מעמיסה בפרטים קטנים, נכנסת מתחת לעורן של הדמויות ומצליחה לערוך בינן לבין הקורא היכרות אישית ומעמיקה. נדמה כאילו אנחנו יכולים בקלות להזדהות עם האמא, עם קורין או עם סמי. רק הילדה נשארת אניגמה. היא שותקת, היא מדברת, היא בורחת, היא נלחמת, או כמו שאמרה לה חברתה יפה אמסלם: "כולם אומרים שיש לך שתיים עשרה פרצופים. בגלל זה אף אחד לא רוצה להיות חבר שלך".

בזמן קריאת הספר עברו בי מחשבות ורגשות שונים: חמלה כלפי האמא, הזדהות עם האחות קורין, כעס על מוריס, אהבה לנונה (הסבתא). מטלון מצליחה לגרום לקורא עומס רגשי. הוא מוצף בפרטים ולפעמים ההרגשה היא שמטלון מספרת הכל ובעצם כלום. התחושה היא שעוד מעט יגיע השיא, שתיכף נבין את כל המסרים הסמויים, את כל הרמזים הקטנים, אבל זה לא קורה וכך נמשך עד סוף הספר.

רונית מטלון, שמספרת את הסיפור דרך עיניה של הילדה, נולדה בגני תקווה, בת למשפחה שהגיעה ממצריים. אביה עזב את הבית כשהיתה קטנה ואמה עבדה בניקיון אצל רב עשיר בסביון. בספרה החדש היא פותחת לנו צוהר אל ליבה ואל עולמה ומצליחה בתוך כך להיכנס לליבנו.

 

קול צעדינו, רונית מטלון, הוצאת עם עובד. מחיר מומלץ: 88 שקלים