הצצה לבית הכי מפורסם
קרן שמי פגשה את מיכאל ששון, מעצב בית האח הגדול לעונותיו, לשיחה על עיצוב הבית בעונה הנוכחית. מי אמר קרקס?
העונה הרביעית של תכנית הריאליטי "האח הגדול" התחילה עם כניסתם של 17 דיירי בית חדשים, ומעל לכל עם עיצוב מחודש של בית האח הגדול. רגע לפני שישתלט על שיחת היום, ערכנו ראיון אישי עם מעצב בית האח הגדול בכל עונותיו, מיכאל ששון:
עד כמה התוצאה הסופית קרובה למה שדמיינת בתחילת הפרויקט, לפני התערבות ההפקה?
"את הפרויקט אני מתחיל בלוח השראה הכולל מערך של דימויים, מעין קולאז' של דוגמאות מעולמות שונים. מהתמונות הראשוניות מתחיל דו שיח עם העורך הראשי, יורם זק, ומשם אנחנו מתפתחים לכיוונים נוספים. יש דו שיח ואני מקשיב לו. חשוב לי לשמוע מה אנשים חושבים על הרעיונות ומרגישים כלפיהם. הרבה פעמים מגיעים בפגישות האלו למקומות ללא פתרון, ודווקא משם קורים דברים מעניינים".
בית האח הגדול נחשף לקהל עצום שסקרן לראות את הבית. עד כמה דבר זה משפיע על הבחירות העיצוביות שלך? האם יש בחירות שאתה יודע שיהיו קונצנזוס וכאלה שאתה חושש מהתגובה אליהן? כמה אתה מעז?
"אני משתדל לא לחשוב על הקהל הרב העומד לצפות בבית. אני מתנהל מול העורך, המפיק והקריאייטיב. אי אפשר, במהלך שלושה-ארבעה חודשים, לחשוב על לקוח דמיוני שהוא המוני אנשים. אין למעצב שום דרך להעמיד עבודה אם הוא לא בטוח בה מאה אחוז. זאת סוג של אמת שלך וזה לא אומר שאתה לא יכול להתרסק. היכולת שלי לתרום היא לחבר את הדברים ולתת להם חיים, אם זה טוב מספיק אנשים יתחברו לזה".
מביא את האמת שלו, מחבר בין הדברים ומעניק להם חיים
עיגולים, מעויינים ושנות ה-70
יש הרבה סממנים של קרקס בבית, האם זה הקונספט העיצובי היחידי?
"אכן, יש הרבה דימויים של קרקס בבית. בכל תחילת שנה אנחנו עושים פנייה חדה לתחום שעוד לא חקרנו. לא מחפשים את הבית המושלם שאפשר להישאר בו, אלא את החד-פעמי המושלם שייזכר בזכות מה שיש בו ויתחבר עם האנשים שיהיו בו. הרעיון הוא ייחודיות וחד-פעמיות. יש אלמנטים שחוזרים על עצמם, שאותם אני שואב מהסיפור הראשוני, כמו המעויינים והעיגולים, הצורות המזוהות עם חלקים מהקרקס. כדי לגוון את התחושות האלה בחרתי עוד "כלי רכב" לעבוד אתם. אחד מהם הוא השראה מהאלגנטיות של המאה הקודמת, משהו מתחילת שנות השבעים. היה שם רגע אלגנטי. בבית אפשר לראות את זה בצבעוניות – ירוק-אבוקדו, כתום-פלסטיק – ובחלק מהריהוט".
בעיצוב לטלוויזיה, שבה פועלת המצלמה ודברים נראים לעתים ממש מקרוב (זום אין) ולעתים מרחוק (זום אאוט), עד כמה המודעות לכך משפיעה על הבחירות שלך?
"זה החלק הכי טריקי, לחשוב בזום אין ובזום אאוט. יש תמיד את המשחק ביניהם. בסך הכל אתה יוצר רקע לסיטואציות. החלל משפיע על הדימוי של הבית. בטלוויזיה יש רגעים שהרקע צריך להיות שקט מאוד ורגעים שבהם הוא צריך להיות דרמטי, צבעוני, עמוס בפרטים, איקוני, ולפעמים זה צריך לקרות באותו רגע בדיוק. חייבים לחפש בכל פעם את האיזון בין העומס והניקיון בעיצוב. זה אכן המקום שבו אתה משקיע הכי הרבה מחשבה. אחת המשימות הרציניות שלי בפרויקט כזה היא לעשות את החלוקה הזאת בין העומס לניקיון בחלל".
הרעיון הוא ליצור משהו חד-פעמי שייזכר בזכות מה שיש בו. והפעם: צורות המזוהות עם הקרקס
מנסה למצוא את האיזון בין העומס והניקיון בעיצוב
האם בזמן התכנון אתה מנסה ליצור מקומות חדשים לסיטואציות חדשות?
"העקרונות הבסיסיים של המשחק לא משתנים. הם בנויים על שקיפות גדולה מאוד ומציצנות גדולה מאוד מצד אחד, ועל התכנסות מצד שני. המקומות קיימים ומוכרים. בכל שנה אני מנסה לבנות וריאציות אחרות על אותם מקומות. מיקום הספה השנה, ביחס למדרגות ולחדר האוכל, שונה מהשנה הקודמת ויוצר סיטואציות חדשות בין דיירי הבית. אולי אלו שינויים שלא נראים דרמטיים, אבל הם משפיעים. מדי שנה אנחנו רוכשים ניסיון. בעבודה עם יורם, העורך הראשי, יש הרבה מחשבה על הדיירים, מה הם רואים מכל מקום שבו הם נמצאים, ולמה זה יכול להוביל אותם".
אילו רגשות רצית לעורר בבית?
"כשאני בוחר דימוי כלשהו או רוח של תקופה, זהו בעצם חומר הגלם שלנו כמעצבים, אילו הקשרים תרבותיים או צורניים יש לדבר שאתה מעלה. אצל מי שמסתכל מבחוץ ומנסה להבין עולות התחושות שמסתתרות שם. אני מנסה להביא משהו שהוא קצת גדול מהחיים ועוצר נשימה. לרגע טיפה מאיים (כלבי הים הלבנים בפינת האוכל), וטיפה משחרר, כמו קרקס. כביכול נטול גבולות, אך עם גבולות משל עצמו, זה לא דימוי דו-ממדי, יש מספיק דימויים לעבוד אתם".
שקיפות ומציצנות גדולה מאוד מצד אחד והתכנסות מצד שני
מנסה להביא משהו גדול מהחיים
מהם לוחות הזמנים של פרויקט כזה?
"זה פרויקט של ארבעה חודשים בערך. מתחילים בבחירת קונספט, אחר כך מגיע שלב התכנון, ואילו תקופת הבנייה מתחילה בערך חודשיים אחרי, ולרוב, בתחילתה היא חופפת לתקופת התכנון. העבודה מול ספקי הריהוט נעשית גם היא במקביל לתקופת הבנייה. קורה שהתכנון משתנה מעט לפי דברים שאנחנו מגלים בשטח".
החלטות כה רבות בזמן קצר כל כך. עד כמה אתה נוגע בפרטים הקטנים?
"אני מעורב בכל ויש לי דעה על הכל. גם עם הספקים שלי וגם עם הצוות שלי. יש שיגידו שזה טוב ויש שיגידו שלא. אני נמצא עד סוף הפרויקט, נוגע עד הפרט הקטן ולוקח את האחריות על הדברים".
בהפקה הזאת יש הרבה ספקים שנותנים חסות. איך אתה מתאים זאת לקונספט העיצובי שלך?
"זה חלק נוסף מהחוויה שאני עובר בפרויקט הזה, העבודה מול הספקים שמוכנים להוציא מעצמם רוח הרפתקנית ולהירתם אתי לעיצוב. גם אני לומד מהם. אני מעצב דברים חדשים לבית וכמעט עם כל חברה, למרות מגבלות הזמן, אנחנו נכנסים לאזור שהוא ניסיוני, זה מאפשר לעשות דברים ייחודיים ונועזים".
"ללכת על הקצה"
הבית תמיד מצטלם בחורף. זה משהו שמשפיע על העיצוב?
"זה לא מוטיב מרכזי בעבודה. יש מעט ימי גשם והשפעתם מסתכמת ביצירת סיטואציות יותר מעניינות ובמראה החצר, שנושמת את מזג האוויר".
אילו סיטואציות מוליד עיצוב החצר?
אתה מרגיש שיש קשר עיצובי בין הבית הנוכחי לזה שעיצבת בעונה השנייה של התכנית – סוג של זהות?
"כל מעצב היה רוצה שתהיה לו חתימת יד אישית. אני עדיין לא מזהה אותה כאן. בפרויקט הזה באופן ספציפי אפשר להתעלם מהעניין ולתקוף את הפרויקט ממקום חדש בכל שנה. זה ללכת על הקצה. אני אוהב את זה מאוד בעיצוב. זה לא משהו שאני עושה בחיים שלי. בעבודה כאן אני מצד אחד קפדן ורציני מאוד בעיצוב של כל חלל בפני עצמו, ומצד שני יותר הרפתקן בחיבור בין החללים בבית. מפני שמדובר במערכת מולטי קמרה (ריבוי מצלמות) אני יכול להסתכל אחר כך בטלוויזיה ולראות זוויות חדשות שמראות חיבורים נוספים בין החללים, כל פעם נכנסת חתיכה של חלל אחר ברקע. זה יכול להיות מטריד קצת אך גם מהנה".
הכתבה המלאה בגיליון פברואר של מגזין נישה