הצלילים של אתיופיה
העושר האתני והתרבותי של אתיופיה הצמיח מוסיקה אתיופית עשירה, כמעט ללא השפעות מהחוץ. ובכל זאת, בעשורים האחרונים אפשר לשמוע גם סגנונות חדשים. שווה להקשיב
המוסיקה האתיופית, שהתפתחה במשך מאות שנים עם מעט השפעות חיצוניות, יוצרת מעין מרחב ייחודי, מקום שבו מאזיניה מרגישים בבית. גם במקומות אחרים באפריקה המוסיקה המקומית היא מרכיב חשוב בזהות, אבל לעומת רוב המקומות, שבהם הזהות המקומית משתלבת בזהות רחבה יותר, אפריקאית (או ערבית בצפון), באתיופיה עוצמתה של הזהות המקומית כמעט אינה משאירה מקום לחיבור אל מרחב כולל יותר.
שני חלקים מרכזיים מרכיבים את המוסיקה האתיופית – המוסיקה המסורתית והמוסיקה העירונית המודרנית. מלבד אלה קיים זרם מוכר הרבה פחות, של ג'אז אתיופי, או "אתיו-ג'אז" (Ethio-Jazz).
מוסיקה שמושכת לתנועה
המוסיקה המסורתית נחלקת, כמו שנחלקת אתיופיה, לאינספור תרבויות. המוסיקה האמהרית נחלקת לשלושה סגנונות שונים על פי אזורים – גונדר (Gondar), וולו (Wollo) וגוג'אם (Gojam). המקצבים דומים למקצב שש שמיניות המוכר במערב, אבל הדגשים השונים בתוך כל מקצב הם המפרידים בין האזורים השונים, ומביני דבר יבחינו מיד בהבדלים ביניהם.
יש עושר רב במוסיקה של התיגראי בצפון, בני אורומו בדרום, עמי הגמבלה והוולייטה במערב, ושל מדינות סומאלי והררי במזרח. המוסיקה מכוונת בעיקר לריקודים, וגם אם היא מושמעת בנסיבות אחרות, היא מושכת תמיד לתנועה. הריקוד האתיופי משתנה גם הוא מאזור לאזור, מהמעגלים המהפנטים בתיגראי, תנועות הכתפיים הקצביות של האמהרים, תנועות הרגליים האקרובטיות של הגוראגה (Guragie) בדרום, ועוד.
השירים העממיים עוסקים במגוון נושאים. היחסים בין גבר לאישה מתוארים לעתים בהומור, לעתים באופן רומנטי, ולעתים בדגש על ההיבט המיני. הרבה שירים מדברים על מקומות מסוימים, על תושבי המקום ועל יופיו.
המוסיקה המסורתית השפיעה על סצנת הפופ העירונית שהחלה להתפתח בבירה אדיס אבבה בשנות ה-60, בהשפעת החשיפה לתרבות המערבית בזמנו של הקיסר היילה סלאסי. הגל השני של הפופ העירוני החל בשנות ה-90, לאחר ההתאוששות משלטון הרודן מנגיסתו וממלחמת האזרחים.
מולטו אסטטקה. צילום: אימג'בנק | GettyImages
אתיו-ג'אז: חיבור ייחודי לאתיופיה
בשנת 1990 נחשפתי לראשונה למוסיקה אתיופית. מאז שמעתי וניגנתי מוסיקה אתיופית באינטנסיביות כזאת שהפכה את המוסיקה לחלק ממני, ואותי לחלק ממנה. לפני כ-13 שנה, כשניגנתי בחתונה אתיופית, הרגשתי צורך פתאומי לשלב במוסיקה אלתור בסגנון ג'אז. אחר כך גיליתי אלבום של המוזיקאי מולָטו אַסטַטְקֵה, והתברר לי שהוא הרגיש את הצורך הזה 30 שנה לפני, ויצר את הסגנון המכונה אתיו-ג'אז.
האופי של המוסיקה האתיופית חזק מאוד, ומאפשר לשלב בה כמעט כל סגנון בלי שתאבד את זהותה האתיופית הברורה. עושר הסולמות המוזיקליים הקיימים במוסיקה הוא כר נרחב לכל מוזיקאי ג'אז המעוניין לתבל את המוסיקה שלו בתבלינים רעננים. לעומת אסטטקה, שיצא עם המוסיקה האתיופית למסע במחוזות של המוסיקה האמריקאית בעיקר, המסע שלי פונה אל מחוזות המוסיקה האתיופית, כשאני מביא איתי את המוסיקה שעליה גדלתי.
הגעתי לאדיס אבבה בשנת 2007, כדי להופיע עם הרכב המנגן ג'אז המבוסס על מוסיקה אתיופית. הקהל המקומי קיבל אותנו בהתלהבות. כששילבתי באלתורים שלי קטעים משירים מסורתיים, הקהל התחבר מיד והתגובות שקיבלנו היו מרגשות, לפעמים עד כדי דמעות.
בשתי הפעמים שבהן נסעתי לאתיופיה ביקרתי בהרבה מועדוני מוסיקה שמנגנים בהם מוסיקה מסורתית ומוסיקה עירונית. ג'אז ניגנו ב"קופי האוז", שבו מבקרים מקומיים ואירופאים רבים. באזור קזאנצ'יס (Kazanchis, רובע באדיס אבבה הידוע במועדוני מוסיקה מסורתית השוכנים בו) היינו בשלושה "אזמרי בת" (azmari bet) – חדר לא גדול שמוגשת בו בירה ומושמעת בו מוסיקה מסורתית חיה.
זכור לי בייחוד המקום של מלפייה טֵקה, זמרת מדהימה מגוג'אם. טיול ערב בשדרות בולה (Bolle) הוביל אותנו למופע רגאיי מלהיב של האחים מהרי. מוסיקה עירונית ומסורתית אפשר לשמוע במלונות הגדולים – שרתון, הילטון, גיאון – שבכולם מופיעים מיטב המוזיקאים האתיופים, לפעמים בליווי רקדנים. לפי עדכונים שאני מקבל מאנשים שמבקרים באדיס, סצנת חיי הלילה שם מתפתחת ודינמית, ומי שיבקר בה היום יגלה מקומות רבים שלא היו שם לפני שנים ספורות בלבד.
הכותב הוא מוסיקאי המתמחה במוזיקת ג'אז, במוסיקה אתיופית ובשילוב ביניהם