הפרצופים המכוערים בדרך לכבוש את הרשת? לא בדיוק

קבוצת הפייסבוק "אגלי פייס וויק" התחילה בתור אחת התופעות המתוקות שהצמיחה תקופת הקורונה. היא נפתחה במטרה לתת במה לסלפיז הכי מכוערים של אנשים, כדי לשחרר קצת את הצורך להיראות מושלמים ברשתות החברתיות. כשמה של הקבוצה, "שבוע הפרצוף המכוער", היא נועדה במקור ליצור באזז לקראת שבוע אחד שבו יחליפו כולם את תמונת הפרופיל שלהם בפייסבוק לזו המכוערת ביותר. "המטרה היא לשבור את כללי המשחק של הרשת החברתית", כתב נתנאל לסר, אדמין הקבוצה. "זאת תנועת התנגדות ומחאה כנגד העולם המזויף הזה. וברגע ששבוע הכיעור ייכנס לתוקף, המטרה הושגה", הוא הוסיף. השבוע הזה יתחיל ב-1.6, בתקווה שעד אז תשרוד הקבוצה את המהמורות שפקדו אותה בינתיים.

"Ugly face week" צברה תאוצה מדהימה מיום שנוצרה. בתוך ימים ספורים כבר הצטרפו אליה מאות ואלפים, נכון לרגע כתיבת שורות אלה היא מונה כ-30,000 חברים וחברות. משמעות הדבר היא שבתוך זמן קצר הפכה קבוצה סגורה, בעלת נושא קליל אך אינטימי, להמונית. וזה, אולי, מה שמסביר במידה רבה את הכאוס שהתחולל בה. אם בימים הראשונים זכו הסנטרים הכפולים והנחיריים המורחבים לתגובות מחבקות, הרי שבהמשך תפס הדיון כמה תפניות חדות ולא רצויות.

זה התחיל בתמונה אחת יוצאת דופן ובה חבר קבוצה שצילם את עצמו ברגע של בכי תמרורים. התמונה פורסמה בתוספת טקסט ארוך וחושפני, שמבטא בדידות, דיכאון ושנאה עצמית. המפרסם האמיץ זכה לחיבוק קולקטיבי, אלפי לייקים, תגובות ולבבות, מה שגרם לבוכים אחרים לזהות את הפוטנציאל. בתוך זמן קצר מבול של מדוכאים נפל על הקבוצה. אל מולם, כמתבקש, התחילו להקשיח המגיבים את לבם. טוקבקיסטים אמנם יכולים להיות אכזריים, אבל עמוק בלב הזדהיתי איתם: כשחשיפה רגשית נראית כמו רכיבה על טרנד, היא מעצבנת.

וכמו שבכי גרר בכי, כך גם האכזריות גררה אכזריות. במהרה הפך אופי התגובות של "אגלי פייס וויק" ל-50% רצחני. דווקא בקבוצה שמזמינה מרחב ללא שיפוטיות, עלתה השיפוטיות על גדותיה ונורתה לכל עבר. אם כן, אולי מעצם הקונספט שלה, המרחב המכיל שסיפקה "אגלי פייס" נתחם בגבולות צרים. הקבוצה אמנם אפשרה לנו לחשוף את הפגמים שלנו, אבל רק בתנאי שאנו צוחקים עליהם; שאנחנו מציגים את החולשות מעמדת כוח. ההומור שימש אותנו כמעין שומר סף, המאפשר לנו לחשוף מבלי להיחשף באמת. הוא מוכיח שאנחנו אמנם מודעים לגמרי לאף הענק או לכרס שלנו, אבל הם לא מזיזים לנו כהוא זה.

כעת הועלו על המוקד לא רק הבוכים והבוכות, אלא כל מי שנתפסו בחולשתן: חשופות החזה, ה"כוסיות מדי" לטעם חברי הקבוצה, המתגאות בשיער גופן וכן נשים רבות שהעלו תמונה סמי-מכוערת ("דאק פייס? זה באמת הכי טוב שלך?"), רק כדי לשמוע שהן יפות. הקבוצה האחרונה הותקפה אולי בצדק. באמת מכעיס להיחשף במלוא כיעורך, כפי שמעולם לא העזת, רק בשביל שאיזו משורבבת שפתיים אחת תבוא ותעשה על זה סיבוב.  איך אמרה אחת המגיבות? "פספסת את מהות הקבוצה. זה לא קבוצת 'אני עושה סלפי הכי יפה שלי כדי לקבל הודעות דייטים לאינבוקס', זאת קבוצת 'אני עושה סלפי הכי כאילו מכוער שלי כדי לקבל דייטים לאינבוקס'".

אבל אפילו לפרצופי הברווז לא הגיע אמבוש באורך מאות תגובות, שהפך למקובל, ושיאו בפוסט אחד ובו אישה עם דם מחזור מרוח על פניה. האישה, שהעלתה את התמונה בתום לב, המליצה על המסיכה כטיפול לעור הפנים. אכן, לא מאוד נעים למראה, אבל גם לא ביג פאקינג דיל. לא ככה חשבו מאות מגיבים ומגיבות שכינו אותה "דוחה", "הזויה" ומילים שהשתיקה יפה להם, והגדילו להפיץ את תמונתה בקבוצות אחרות כדי לשים אותה ללעג. בעקבות כל אלה התפתח דיון מגדרי מבעבע, בו טענו מגיבות רבות כי השיח בקבוצה הפך סקסיסטי ופוגעני כלפי נשים, בעוד שהיחס לתמונות של הגברים סלחני במיוחד. 

הגם שהמקרה הספציפי הזה מצער ומזעזע, לכאורה קשה לקבוע שהיחס הבריוני הופנה דווקא לנשים. כלומר, הוא כן, אבל לאו דווקא מפני שהן נשים, אלה כי אלו נוטות יותר להעלות תמונות מכוערות-בכאילו. 

לכאורה, אפשר גם לטעון כי האלימות ב"אגלי פייס וויק" הופנתה לשני המגדרים כאחד, ומי שספגו קיטונות של בוז היו כל אלה שחרגו מהגדרתה של הקבוצה. עם זאת, כשמתבוננים על גילויי האלימות כולם, אפשר לומר שהתמונות ה"חריגות" עוררו אלימות קשה כל כך בגלל "נשיותן", גם אם היו אלה תמונות של גברים. ואסביר: בהתחשב בתפישת הגבריות בחברה שלנו, גם עקיצות שהופנו לגבר בוכה לועגות למעשה לנשיותו, כי גבר-גבר לא אמור לבכות. 

אבל לא צריך קבוצות כמו "אגלי פייס וויק" כדי להיווכח שהאלימות כלפי נשים הולכת וגוברת. נראה שהאלימות הגואה בקבוצת הפרצופים הכעורים בסך הכול עומדת בקורלציה לאלימות בחברה שלנו, כלפי נשים ובכלל.

תגובת פליאה בארי, מנהלת בקבוצה:
"הקבוצה שלנו עוררה סערה מיומה הראשון. בתוך כמה ימים אנשים החלו לנהור אליה, מפרסמים פרצופים מכוערים שלהם או צדדים שבדרך כלל לא מקבלים ביטוי במדיה החברתית – שמקדשת שלמות, פוטוגניות ויופי. פתאום נוצר מקום לחלקים שאנו לא נותנים להם מקום ביום יום. אנו מקדישים כל כך הרבה אנרגיה להציג דימוי של שלמות, והנהירה לקבוצה מראה עד כמה הצורך בביטוי של אי-שלמות היה עמוק אצל אנשים רבים. 

במובן העמוק יותר, התגלתה כמיהה עמוקה לבטא חלקים בתוכנו, אלה שאנו מסתירים מפני שאנחנו שיפוטיים כלפיהם, וחושבים שהם מכוערים. להיתקל במרחב כזה יכול לתת המון מרחב לנשימה, וזו הסיבה שהוא תפס מהר כל כך. לצד התאוצה שצברה הקבוצה, יכולנו לראות שכאשר מישהי מפרסמת תמונה שלה – ועבורה היא נותנת ביטוי לחלקים שהיא מתביישת בהם – עדיין יש קולות בחברה שלא מקבלים את זה. אפילו שזה מרחב שמעודד קבלה עצמית, רואים את ההתנגדות ואת הקושי לקבל. 

לכן, למשל, כשאישה מפרסמת תמונה של שיערות בית השחי שלה, הקולות שלא עשו אינטגרציה לקבלה העצמית ממש מאוימים ממנה. מתוך כל הפחד הזה, אפשר להגיע לביטויים אלימים – 'איכס יא מגעילה', 'שרמוטה' ועד שיימינג של ממש. החברה מנסה מאוד לשמור על סדר מסוים, וכשמישהו מערער על הסדר הזה, הוא מאיים עלינו. 

בהתחלה לא חשבנו שצריך להגביל את הפוסטים: זה היה מאוד כיפי, אנשים נהנו. פתאום התחילו להתרבות ביטויי האלימות, רובם מופנים כלפי נשים. מאוד מעניין להתבונן בזה, ולשאול למה הנשים מאיימות יותר מגברים. אגב, האלימות כלפי נשים לא מגיעה רק מגברים: גם נשים מאוימות מהפרא הנשי. 

בסופו של דבר, היינו מוכרחים להגביל את התגובות והפרסומים. אנחנו רואים מאחורי הקלעים מה שקורה, לכן החלטנו שיפורסמו רק פוסטים שעוברים אישור. אז הפוסטים האלימים נגמרו, ועדיין יש תגובות אלימות – למשל סביב קוויר שפרסם פוסט סביב הזהות שלו. בסופו של דבר התחלנו גם למחוק תגובות אלימות, כי הקבוצה הזו נועדה לתת מקום, להביא שלום".