הפרצוף שמגיע לי

בין אמי לאחותי

בוקר אחד אני מתקשרת לאחותי שביום חופש ומציעה לה לקפוץ איתי לקניון למצוא כמה דברים לילדים. היא מסרבת. זה מוזר, כי אחותי בוודאי תבקש להיקבר בקניון בבוא יומה, אז אני שואלת למה. אני לא לבושה, היא אומרת לי, ואין לי כוח להתלבש. שימי על עצמך משהו ובואי, אני מפצירה בה. אין לי כוח, היא אומרת, אני גם צריכה להתאפר.

טוב, אם היא לא מאופרת, אני מבינה שאבוד לי, והולכת לבד: שיער סתור, קרוקס ומשהו שזרקתי מלמעלה. אני רגילה. פעם גם לי היה לוקח לפחות שעה לצאת מהבית, היום? 30 שניות, אם אני עושה גם פיפי לפני היציאה. מה קרה לי בדרך? שלושה ילדים, זה מה שקרה.

זוכרות את הימים האלו? כל יציאה מהבית חייבה מערך קרב מיוחד: לבוש מדוקדק, איפור מוקפד, מקלחת לפני. גם אני הייתי כזאת, נערה שמטפחת אוסף שמפואים וקרמים, גם אני הייתי יכולה לעמוד מול המראה ולסרק במשך רבע שעה שערה סוררת, הייתי ואינני עוד. מי באה במקום אותה נערה? אמא שלי.

שתסלח לי אמא שלי, אישה מטופחת בהחלט, אבל אני זוכרת אותה מהימים שבהם אני הייתי ילדה. מקלחת אחרונה, חטופה, לאחר שכל ארבע הבנות חפפו שיער. לפעמים גם זה לא, וכולנו עומדים ליד שולחן השבת בשיער רטוב, והיא עוד בבגדי הבישול שלה. בלילות היא היתה נזרקת, כמו שהיא, על המיטה. בבוקר היא היתה קמה עם עיגולי עיפרון עיניים מרוח מתחת לעיניים עייפות. חשבתי שאני אהיה אחרת, ובאה האימהות וזרקה אותי לאותו המקום ממש.

כמה יפים היינו

אם אנחנו כבר מדברים על ענייני גיל, הרי שכמו כולם, אני קולטת את השנים החולפות רק כשאני מסתכלת לאחור. אתם בטח מכירים את זה: רק בגיל 30, כשאת קולטת את יופיו הבלתי ייאמן של העור החלק, המתוח, הוורדרד של החיילת שאת רואה באוטובוס, את מבינה שאיבדת את העור הזה לנצח. היה גם לך עור כזה, ושיער כזה, וצעירות כזו, אבל את בטיפשותך נלחמת בפצעון זערורי שצמח על סנטרך והיית משוכנעת בכיעורו ובכיעורך המוחץ. את צריכה לעבור עשר שנים כדי להבין איזה עור היה לך אז, ואיננו עוד. הפצעונים, לעומת זאת, דווקא כאן כדי להישאר. מי אמר שהם מופיעים רק בגיל ההתבגרות?

ועוד דוגמה: יום אחד אני מחפשת בקופסת הניירת תעודות ישנות מבית הספר, כדי להוכיח לילדה מוכת השלמות שלי שגם אמא שלה קיבלה 70 בבית הספר. בין התעודות אני מוצאת את תעודת הנישואין שלנו. מי היא העלמה היפה והצעירה שנשקפת אלי מהפספורט? ומי זה עלם החמודות שלידה? הייתכן שכך נראינו, לפני קצת יותר מעשר שנים? בדיקה מזורזת באלבום החתונה מגלה את האמת המרגיעה: התמונות הלכו והצעירו. אנחנו לא הזדקנו כלל, כמובן.

בעיה בחשבון

כי זו הבעיה האמיתית: אני לא תופסת את הזמן החולף. בלהט גידול הילדים, בריצות שבין בית הספר לגן, ברור לי שמיד, אוטוטו, כל זה יסתיים ואני אחזור להיות כפי שהייתי, מתוחת פנים, מתוחת שיער, קלה יותר באי אילו קילוגרמים. זה הרי זמני, הכאוס הזה, ותיכף נשוב אלינו, עם תום הפרסומות. וכן, אנחנו אכן תיכף נשוב. אך לא מיד, אלא בשלבים: קודם יהיה ילד אחד שיוכל להישאר לבד בבית, וללכת לבד לחוג, ולבנות לו עולם בלי נוכחותנו הקבועה, הצמודה, המיידית. שלוש שנים אחריו יצטרף עוד ילד, ועוד אחד, ויבוא יום בו אוכל לעמוד בדלת ולצעוק: "ילדים, אני הולכת", ולצאת, פשוט לצאת, לבד.

יום יום אני מתקרבת ליום הזה, שבו ודאי לא ארצה כלום למעט ילדים שיישארו צמודים אלי שוב, לנצח. אני יודעת שזה יקרה, בשינוי בלתי צפוי זה או אחר, וזה בסדר, ממש בסדר. מה שלא בסדר היא העובדה שכאשר אני מדמיינת את היום הזה, האמא שעומדת בפתח היא אמא בת 28, ולא בת 45, כפי שבוודאי אהיה.

שמחה קטנה לאיד

ביום רביעי אני לוקחת את הילדים לאירוע מלווה ג'ימבורי. אני אוספת את אמא שלי שמצטרפת ועוצרת רגע ליד המתנ"ס, לשלם משהו. אני מתזמרת את הסידורים האלו כל הזמן, מכינה מראש סנדוויצ'ים לילדים כדי שישבו באוטו עם סבתא ויאכלו, ולא יבואו איתי כפמליה קטנה ורעשנית למתנ"ס. דברים קטנים שכל אמא עושה ארבע פעמים ביום, אתן יודעות. המתנ"ס אפוף אור פלורוסנט אימתני, ואני קולטת את בבואת הרפאים שלי מסתכלת בי באימה מהמראה. אני לא נראית דקה מתחת ל- 37, כפי שאני משלה את עצמי חדשות לבקרים.

מכיוון שאני אמא ויש לי ילדים וסבתא מרוחת שוקולד במכונית, אני מושכת בכתפי המטפורית ומתייקת את הרגע כדי להיבהל אחר כך, כשהילדים ילכו לישון. חצי שעה לאחר מכן אני נתקלת בבת מחזור שלי בתור למתנפחים. שלוש שנים היא ירדה לחיי ביסודי, ועכשיו היא נראית כמו הסבתא המרושעת של הילדה שהיא היתה. שתינו מזהות זו את זו, אף אחת לא אומרת שלום. אוסקר ווילד אמר שלאחר גיל מסוים, כל אישה מקבלת את הפרצוף שמגיע לה. במחשבה שנייה, אני די מרוצה מזה שלי.