הפרודיה על ספיידרמן

לא חכמה לקטול את ספיידרמן 3, מועמד לגיטימי לא רק לסרט הקומיקס הגרוע בכל הזמנים אלא לסרט הגרוע בכל הזמנים בכלל. סם ריימי ואבי ארד, במאי ומפיק בהתאמה, מרימים להנחתה והתחרות הבלתי רשמית נפתחת – מי ממבקרי הקולנוע יצליח לשרבט את הביקורת העסיסית, השנונה והארסית ביותר כנגד החייזר הקולנועי החדש מבית היוצר שלהם.

התחרות אגב, פתוחה לכולם. גם אתם מוזמנים להשתתף, ללא הבדלי דת, גזע, מין, וגיל. כולכם מוזמנים, אם רק תצליחו להתעלם לרגע מתחושת הבחילה, להחליף רשמים מחדר הפוסט טראומה של הסרט הזה.

סרט? בכלל לא בטוח, וככזה גם בכלל לא בטוח אם ניתן וכדאי לשפטו על פי קריטריונים קולנועיים מוכרים. ספיידרמן 3 הוא לא עוד דיסוננט בסביבה קונסוננטית אלא ראשיתו של עידן קולנועי חדש, הפועל בסביבה הרמונית חדשה לחלוטין וכל-כך פוסט-פוסט-פוסט מודרנית, עד שלא רק החוקים בה שונים, אלא היסודות עליהם הם מושתתים.

אז קדימה, הפעילו את מנועי החיפוש. קשה להאמין שיימצא מבקר קולנוע סוטה מספיק כדי ליהנות מ"ספיידרמן" החדש. נכון שדעתם של מבקרים לא תמיד משקפת, ואפשר ליהנות גם מסרט לא טוב, אך אל תשלו את עצמכם – ספיידרמן 3 הוא לא אחד מאותם סרטים. אם היצר ההומניטרי או האנתרופולוגי שלכם בכל זאת מאתגר אתכם למצוא איזו תשבחת, תמצאו אותה בוודאי אצל אחד מאותם ילדים, קורבנות שטופי המוח מהמרצ'נדייזינג – תוצרי תרבות צריכה גלובלית.



כבר התרגלנו לתופעה ההוליוודית תופסת התאוצה של סרטים הלוקחים את עצמם יותר מדי ברצינות, ומצליחים אגב כך להתעלות מעל כל פרודיה שנעשית עליהם. לא יהיה זה מוגזם להניח כי "מתקפת המשובטים" של לוקס הצליח לא רק לפגוע בזיכרונות הילדות של דור שלם מהטרילוגיה המקורית של מלחמת הכוכבים, אלא גם לסחוט לא פחות צחוקים מ"ספייסבולס" של מל ברוקס, אחת הפרודיות היותר מבריקות על הז'אנר. ספיידרמן מצדו מדלג לו בקלילות מעל הקטגוריה, ובמקום צחוקים הוא סוחט מהקהל מבטים המומים. עד מהרה מוצא את עצמו הקהל, ואתם בתוכו, משוועים לספיידרמן או לכל גיבור על אחר לצורך העניין, שרק שיבוא ויושיע אותם מהסרט הזה.

צאצאיו המוקדמים יותר של סם ריימי – סדרות הטלוויזיה "הרקולס" ו"זינה הנסיכה הלוחמת", זכו למעמד קאלטי בקהילות מסוימות, למרות הבינוניות בה התהדרו. שתיהן הלכו על הקו הדק שבין פרודיה לרצינות, נהנות מכך שאין הן רוצות להחליט בין השתיים, ובזה גם היה כוחן. בוקר אחד קם ריימי ומצא עצמו מטפל בלא-פחות מאשר איש העכביש, אולי אחד משלושת גיבורי הקומיקס הגדולים אי-פעם, שדרוג לא קטן למי שעד אז היה אחראי על אילואס, הסייד-קיק האולטימטיבי והבלתי מאיים של הרקולס, ועל קריאות ה"לו לו לו" המרוקאיות של זינה.

"ספיידרמן" ממשיך את המסורת אך משדרג אותה. רצינות מלודרמטית תהומית ותמוהה, דביקות על-אנושית, ומה עם קירסטן דאנסט בחולצה רטובה? נראה כי הפעם נשכחה ברשלנות פושעת על רצפת חדר העריכה. סטן לי, ממציאו של ספיידרמן ואולי הראשון שעלה על הרעיון כי חשיפה בלתי מבוקרת לקרינה רדיואקטיבית לא תהרוג אותך, אלא פשוט תעניק לך כוחות על טבעיים, היה מתהפך בקברו לו רק היה מת. צפייה בספיידרמן 3 בהחלט עשויה לקרב אותו צעד נוסף לשם.



אם למישהו יש עוד כוח, אפשר להיכנס לתיאור קצרצר של מה קורה על המסך. ניו-יורק מאוהבת בספיידרמן; מרי ג'יין מרגישה את טעמה המר של הקנאה מחלחל בגרונה; פיטר פארקר לא ממש מגלה רגישות לעניין; מרי ג'יין בתגובה לא רחוקה מלשכב עם החבר הכי טוב שלו; בינתיים רוצחו של דודו הצדקן של ספיידרמן נקלע למתקן ניסוי גרעיני והופך לאיש חול אובססיבי לכסף; ספיידרמן נתקל באויב נוסף שלו, ונום. את ונום, או "ספיידרמן השחור" כפי שהוא מוצג בסרט מגלם טופר גרייס, ועל מצחו מתנוססת בגאון הכתובית- "נא לא ללהק יותר שחקנים מ'That seventies show' כנבלים בסרטים".

בסופו של דבר, גם בסרט השלישי בסדרה סם ריימי עדיין לא מבין מה שספיידרמן עצמו הבין כבר בחוברת הקומיקס הראשונה שלו שיצאה לאור – "עם כוח גדול באה גם אחריות גדולה".

 

ספיידרמן 3, ארה"ב 2007. בימוי: סם ריימי. שחקנים: טובי מגוווייר, קירסטן דנסט, ג'יימס פרנקו, ברייס דאלאס, הווארד תומאס, היידן צ'רץ , טופר גרייס. 140 דקות.