הפסקול שלכם לחורף חם

רק בשביל לקבל חיוך

בישראל אין באמת חורף, כך שהאזנה לאלבום חדש-ישן (מיד ההסבר) של להקת הקיץ הנצחית, הביץ' בויז, אפשרי גם בחודשים בהם אמור להיות כאן קר וגשום. הביץ' בויז תמיד נתפסה כלהקה קלילה וככזו שמהווה את הפסקול האידיאלי לקיץ אינסופי.

שירי הלל לתרבות הגלישה, הרמוניות קוליות מתקתקות, בלוריות בלונדיניות כחול אשר על שפת הים, ובעיקר טיפול מלודי שלעיתים אף מגרד מלמטה את רף הקיטש הנסבל בשיריה. כל זה נכון עד שמגיעים ל-""Smile, אלבום הקונספט שבריאן וילסון, הלב והמוח שמאחורי נערי החוף האלו, רקח במהלך 1966- 1967. אלבום שרק כעת מגיע לחנויות בצורתו המוגמרת.

עד לפני כמה חודשים ההנחה ש-" "Smileיראה אור הייתה לא יותר ממשאלה של מעריצים שגדלו על המיתוס של הלהקה מקליפורניה. כמה משירי האלבום, שהמגזין "רולינג סטונס" הכתיר כ"אלבום הכי מפורסם שלא הושלם בתולדות הרוק", אמנם התפרסמו בזמן אמת ובהם "Heroes and Villains" ו"Good Vibrations" ואף הפכו ללהיטים, אבל המוצר השלם המשיך להתעכב.

לאורך השנים פרנס המיתוס של "Smile" כמה תיאוריות שונות בספרות הרוק ולאחר מכן גם ברשת, שכולן סבבו סביב המראתו והתרסקותו של נגן הבס והפסנתרן גדל הגוף והסופר מוכשר והסופר מתוסבך – ושליש מהבנים לבית וילסון שהרכיבו את הלהקה – בריאן.

כשמנקים את המיתוס מהשולחן, הסיפור של "Smile" הולך פחות או יותר ככה: באמצע שנות השישים וילסון ופול מקרטני ערכו ביניהם קרב מוחות מוסיקלי שעיקרו כתיבה מחודשת של גבולות הגזרה של אלבום הפופ. הביטלס הגישו את "Revolver" – החבר'ה של וילסון השיבו עם ""Sounds Pet – ומקרטני הרים שוב עם אלבום קונספט מהפכני שהתמקד בלהקת מועדון הלבבות השבורים של סרג'נט פפר. וילסון שמע, התרשם והחליט לסמן רף חדש עם "Smile" שלכתיבתו גויס ואן דייק פארקס, אלא שהעניינים הסתבכו.

האינטנסיביות של היצירה דכדכה את וילסון והאיש החל לאבד כיוון עם המציאות (בין היתר הוא הלחין את השירים על הפסנתר בסלון ביתו כשפלג גופו התחתון קבור בחול). הסוף היה ידוע: התמוטטות עצבים וגניזת הפרויקט. ברבות השנים וילסון חזר לחומרים, ביצע אותם בהופעות ואף שחרר את גרסתו לאלבום ב-2004 שזכה לביקורות אוהדות ולתגובות חמות. מעודד, הוא המשיך להשלים עם עברו וסיים את "Smile" במתכונת הביץ' בויזית המלאה שלו. היה שווה לחכות.

ביץ' בויז – ) Smileהליקון/Capitol Records)

צפו בקליפ ל-":"Heroes and Villains

בית ספר לרוק

לאורך הקריירה שלו פועל ניל יאנג בכמה מישורים. לצד הקפדה על קצב שחרור אלבומים של אחד לשנה בערך, הוא הוסיף בשנים האחרונות גם את פתיחת דלתות ארכיון ההקלטות העצום שלו. במקביל, מפעיל יאנג, ביחד עם אשתו פגי, כבר 25 שנה את ה-Bridge School, עמותה ללא כוונת רווח התומכת בילידם בעלי צרכים מיוחדים. הנושא קרוב במיוחד לליבו של יאנג שכן שני ילדיו סובלים משיתוק מוחין.

בכדי לממן את פעילות בית הספר המוסיקלי הזה גייס יאנג כמה מחבריו הטובים לטובת מופעי צדקה המתקיימים אחת לשנה. בין אלו שזכו עד היום לטלפון והשיבו בחיוב אפשר למנות את (רשימה חלקית בהחלט): ברוס ספרינגסטין, קרוסבי, סטילס ונאש, המי, טום פטי, דייב מתיוס בנד, פליט פוקס, סוניק יות', פרל ג'אם, R.E.M, נורה ג'ונס, מטאליקה, טום יורק מרדיוהד, בריאן וילסון מהביץ' בויז, וילי נלסון, פול מקרטני לצד יאנג עצמו בשלל הרכבים ופאזות.

כעת, לרגל חגיגות החצי יובל למיזם קובצו מיטב הקטעים על פני שני דיסקים ושלושה די.וי.די. המשותף לכל הקטעים – לצד העובדה שהם מקבצים כמה מהמוסיקאים הפעילים החושבים בהיסטוריה של הרוק – היא שכולם אקוסטיים. כך ניתן למצוא באוסף המכובד את מטאליקה מגישים את "Disposable Heroes" בפאזה מינימליסטית למדי שאינה מתיישבת עם האנרגיות היומיומיות שלהם או את מקרטני המעניק פרשנות בלוזית דרומית ל-"Get Beck" הקלאסי של הביטלס.

עוד ביצועים מפתיעים לטובה וראויים לציון, מבין ה-24 שבצמד הדיסקים הללו, הם: "Born In the U.S.A" של ספרינגסטין, "A Dream Come True" שנולד משיתוף הפעולה בין אלטון ג'ון לפסנתרן הוותיק ליאון ראסל ו-"Rain On Tin" של סוניק יות' המדגים שניתן לייצר רוק מז'אנר הנויז גם מבלי להתחבר לחשמל.

אמנים שונים – The Bridge School Concerts – 25^TH Anniversary Edition (התו השמיני/ Warner)

ניל יאנג ו- R.E.Mמבצעים אתCountry Feedback ":

אוצר של מוסיקה

לכאורה, ל-"Lioness: Hidden Treasures", האוסף החדש של איימי ויינהאוס היה פוטנציאל נפיץ למדי לגמור בתור מסחטת מזומנים זולה לרגל פסטיבל הקניות של החג המולד. מותה המוקדם והטרגי (אך הצפוי מראש, יש לציין) של הגברת הכי מסקרנת בפופ הבריטי במחצית השנייה של העשור הקודם והעבודה שאלבומה השלישי טרם הושלם, העלו בראש תסריטים שהתרחשו בעבר ביותר מדי מקרים.

מנהלי האמן המת מאגדים לכדי אלבום מהיר חומרים חצי אפויים, שאריות מהקלטות ביתיות והקלטות שנשכחו על רצפת חדר העריכה בתקווה שהבאזז התקשורתי סביב המת יגרור כבר את האנשים לחנויות, ולא משנה אם יש או אין הצדקה אמנותית למהלך.

לא כך הוא הדבר במקרה של ויינהאוס ו-"Lioness: Hidden Treasures". אמנם ניתן למצוא כאן קטעים שכבר הופיעו בעבר באלבומים אחרים כמו הקאבר המוצלח ל"Valerie" שכבר שולב באלבומו הקודם של מארק רונסון) ו-"Body And Soul", הדואט המרגש עם טוני בנט שתרם רבות למכירות מאלבום הדואטים שלו שייצא רק לפני כחודשיים וגם הביצועים היפים לשירים מעט שחוקים כמו "The Girl From Ipanema" ו"Will You Love Me Tomorrow?" (מהשירים האלו שכל זמרת שלישית בסביבה בוחרת להקליט מתישהו בחייה), לא מבטיחים על הנייר הרבה, אבל ויינהאוס יוצאת מכאן מנצחת.

העריכה המוקפדת של צמד מפיקיה רונסון וסאלאם רמי, הופכים את "Lioness: Hidden Treasures" לא רק למזכרת מוצדקת שלא ניתן להכתימה בשיקולים מסחריים קלים, אלא גם לאלבום שהיה מתקבל באהבה רבה, כפרויקט ביניים לו הגברת הייתה בוחרת לשמור על אורח חיים בריא יותר.

יפה לגלות, שבניגוד ליצר ההרס העצמי שוויינהאוס ניהלה בכל הקשור לחייה הציבוריים ולחלק לא מבוטל מהופעותיה הבימתיות, כאשר היא סגרה את דלות האולפן היא התמקדה בדבר שהפך אותה לאייקון כה מהיר – המוסיקה. וזו כאמור, נמצאת כאן בשפע.

איימי ויינהאוס – Lioness: Hidden Treasures (הליקון/ Island)

דיבור צפוף, מדי

חיי המדף של מוצרים וטאלנטים בעולם הפופ הם קצרים למדי. מבין כל הזירות הכלכליות בהן מתנהלת תעשיית הבידור העולמית מדובר באחד מהשווקים האכזריים ביותר, אם לא האכזרי שבהם. לפיכך, על האמנים הפעולים בו – או ליתר דיוק על מהנהלים הפעולים בו – חלים כמה כללים נוקשים ביותר שמסתכמים פחות או יותר בלהכות על הברזל בעודו חם.

ריהאנה מתפקדת כבר כמה שנים כאחד מהברזלים החמים ביותר של התעשייה. היא אמנם משחררת אלבומים בלי הפסקה ("Talk That Talk" הוא השלישי שלה בשנתיים האחרונות והשישי שלה עד כה) ומתארחת בכל תקליט שני שמעורר באז בסביבה כמו בדואטים שביצעה באלבומיהם האחרונים של קולדפליי וקניה ווסט. לעיתים, כשמאזינים לשירים של ריהאנה – וזה מבלי לבטל את מוסר העבודה הגבוה שלה – מתקבלת התחושה שמרוב הרצון להכות על הברזל היא נופלת למלכודת צפויה מראש ולתרחיש בו היא ממלאת את שני התפקידים – הפטיש והסדן.

אבל אל תדאגו לריהאנה. היא יודעת את העבודה, וגם אם זה אומר קליפ שערורייתי מעט יותר, קמפיין פרסומי החושף טפחיים או ציוצים אינטנסיביים בטוויטר – ניתן לסמוך על הכוכבת הגדולה של ההיפ הופ כיום (אוקי, בצוותא עם ביונסה), שהיא תגיע בכדי לתת עבודה. גם אם ""Talk That Talk נופל פה ושם מקודמו "Loud" (שגם מכר 8 מיליון עותקים, הישג לא מבוטל בימינו), המעריצים של ריהאנה לא ירגישו מאוכזבים, בטח שלא מהלהיט "We Found Love", שכבר חורך בלי קושי את המצעדים. התמהיל הדבשי והסקסי המוכר שלה, המשלב נאמנה בין פופ לסול ולאר אנ' בי, נוכח גם כאן.

ריהאנה – Talk That Talk(הליקון/Def Jam)

צפו בקליפ לשיר של ריהאנה "We Found Love":

רוק נטו

כשכריס קורנל, פעם הסולן בעל הגרון הבלתי נגמר של סאונדרגרדן והיום רוקר בן 40 פלוס שמחפש את דרכו, שיחרר לפני שנתיים את האלבום "Scream" הוא לא שיער, ולו בסיוטיו האפלים ביותר, את עוצמות הרתיעה בהן יתקבל האלבום. הרעיון המקורי בעבודה עם מפיק העל טימבלנד היה לקחת את הקול הענק והפרסונה הרוקנרולית המוכרת של קורנל למקום חדש ומסקרן. בפועל, זה נגמר באחד מהתקליטים היותר מיותרים שהוקלטו בשנים האחרונות. למרות שחלפו יותר משנתיים אני עדיין זוכר את תחושת הבלהה שאחזה בי בעת שהשירים של "Scream" דקרו לי את עור התוף. בואו נגיד שלא רק קורנל צעק שם.

נראה שלא רק אני חוויתי טראומה בעקבות האלבום ההוא. גם קורנל. ולראייה, לאחר אותו אלבום הוא החליט לצאת לסיבוב הופעות אקוסטי מוצלח למדי (שעצר גם אצלנו וזכה לתשואות רמות) בו הוא ביצע לצד דוגמאות מקריירת הסולו שלו את הקלאסיקות של להקות העבר שלו סאונדגארדן והסופר גרופ המיתולוגית טמפל אוף דה דוג. לצד אלו הוא הגיש קאברים לכמה להיטים של ג'ון לנון ולד זפלין, בבחינת לא יזיק לא יועיל. כעת כל אלו עולים על גבי אלבום הופעה מוצלח למדי בשם "Song Book".

בעידן שבו פרל ג'אם (שעדיין ממשיכים להקליט ולחגוג את עברם) ונירוונה (שציינו השנה את חגיגות ה-20 לאלבום "Nevermind"), היה זה כמעט מתבקש שגם הפרצוף והקול שמאחורי סאונדגארדן (להזכירכם, הצלע השלישית באותו משולש זהב שהרכיב את חוד החנית של הגראנג' בתחילת שנות התשעים) ירצה יותר מכרטיס כניסה למסיבה. עכשיו, כשהגראנג' עושה חצי סיבוב של קאמבק נראה שקורנל מצא את מקומו הנכון.

כשהוא חמוש בגיטרה אקוסטית הוא מגיש מיזוג מצוין משני הטרנדים המוסיקליים החמים של לפני 20 שנה – להיטי גראנג' דלי הפקה ופורמט הגשה אקוסטי שבשעתו מותג תחת שם הקוד אנפלאגד. מי שמתגעגע לימים ההם מקבל אותם ב-"Song Book" במלוא הדרם. בלי ציוניות או ניסיון נואל למסחטת רטרו, פשוט רוק נטו בלי מסכות. בימינו, זה לא מעט.

כריס קורנל – Song Book (הליקון/Universal)

ביצוע אקוסטי ל-"Black Hole Sun":