הפכת לאם? שלום ולא להתראות

יש לי חברה טובה שמדי שנה ביום הולדתה נוהגת לערוך ערב בנות: שלל חברותיה, שיכולות למלא אצטדיון כדורגל בסדר גודל בינוני, מתייצבות אחת-אחת כשהן חמושות בקערות וצלחות עמוסות כל טוב: אחת מביאה סלט, השנייה פשטידה, השלישית עוגה והרביעית לחם משובח. איכשהו, בתום טקס הישיבה ואיחולי המזלטוב המתבקש, מתחיל ערב רועש ושמח, מהסוג שבנות "סקס והעיר" יכלו לקחת בו חלק.

בניגוד לא', שמקפידה לשמור על קשר גם עם חברות מהגן, ואף טורחת להחיות קשרים ישנים, אני נוהגת לעשות בדיוק ההיפך: אני אלופה בלא לשמור על קשר, לדחות שיחות טלפון ולהתייחס לכל מיני מפגשים מהגן ומבית הספר כאילו מדובר בעונש.

לאן נעלמה ט'?

אולי זו הסיבה ש'מצבת' החברות שלי עומדת על חמש בלבד, מתוכן בערך 3 פעילות. ולא שאני יצור לא חברותי, ולא שזה לא תירוץ עלוב, אבל הזמן הפנוי שלי כל כך מועט, שרק לעיתים רחוקות הוא מוקדש למוסד החברות, הקדוש בפני עצמו. למרות זאת, מעת לעת אני מהרהרת באלו ש'פרשו בשיא', כלומר – חברות שדווקא רציתי ביקרן אבל באיחור קל התברר שהרצון הזה היה לא היה הדדי.

כך היה עם ט' חברה משכבר הימים: ט', רווקה ללא ילדים, גרה במרחק יריקה מביתי. שתינו למדנו באותו תיכון, שתינו חלמנו את אותם חלומות ואפילו נסענו לחו"ל פעם או פעמיים – מבחן לכל חברות באשר היא, וחזרנו בשלום.

אבל לפתע קרה משהו: זה התחיל ברגע שבישרתי לה את דבר הריוני: היא אמנם איחלה לי שלל איחולי מזל טוב בצירוף אגרות ברכה אלקטרוניות ומעת לעת טרחה לבדוק מה שלומי בשיחה טלפונית. זאת אומרת, אני התקשרתי והיא ענתה, אבל למרות הבטחות חוזרות ונשנות נמנעה מלבקר אותי ולראות אותי בתפיחתי.

זמן קצר אחרי שילדתי את בר, בישרתי לה שהפכתי לאם. היא נשמעה נרגשת ושוב הבטיחה שלל הבטחות: "אגיע לבקר", "אשמור לך על הילדה. אני מתה על ילדים". זה המקום לספר כי ט', לפחות לפי דבריה, מעולם לא חשבה להביא ילד לעולם ללא חופה וקידושין ובוודאי שלא מתרומת זרע. לטענתה, הוריה מתנגדים לכך נמרצות, והיא עצמה אינה מוכנה לגדל ילד לבד. זכותה. אין לי אף מילה של ביקורת על כך. מה שלא ברור לי הוא מדוע מאז אותה שיחה לא שמעתי ממנה, שלא לדבר על ביקור. לפני כשנה טיילתי עם בר ופגשתי באבא של ט'. שיגרתי דרכו הזמנה: "תגיד לט' שאני מחכה לביקור". האב הבטיח למסור לה את ההזמנה, אולם גם אחרי הפגישה הזו לא זכיתי לראותה. בסוף התייאשתי: אין לי כוח לחזר אחרי גברים, קל וחומר אחרי נשים…

מצד שני, קצת חבל לי. בכל זאת, מדובר בחברות של שנים ארוכות. מאידך, אם היא החליטה לוותר עליי זבש"ה. אין לי כוונות לכפות עליה את חברתי או את חברתה של בר. מעת לעת אני תוהה מה גרם לה לנתק איתי קשר: נשארתי אותו אדם לטוב ולרע, לא השתניתי (טוב, קצת שמנתי) ואיני נמנית על האמהות שכל שיחה שלהן מתחילה ונגמרת בטיטולים/גמילה/ גני ילדים וכדומה. אז למה בעצם? אולי עבורה אני מסמלת את זאת "שעשתה את זה" והיא פשוט מקנאה. אולי בסתר ליבה זה מה שהיא הייתה רוצה לעשות, אבל אינה מעיזה. אולי. ואולי היא פשוט החליטה שרווקה פלוס ילדה לא משתדכת לרווקה נטולת ילדים שרצה בין דייט אחד למשנהו. לט' פתרונים.