העתקים סינים לבניינים מפורסמים

סין ידועה מזה שנים כבירת החיקויים העולמית – תיקים, נעליים, שעונים, מוצרי אלקטרוניקה ואפילו מכוניות – כל אלה ועוד מועתקים ומיוצרים במיליונים ונמכרים בכל רחבי העולם. בעשור האחרון אף הגדילה סין לעשות, והחלה להקים רשתות ענק קמעונאיות, בפורמט כמעט זהה לזה של הרשתות המערביות המוכרות. כמה דוגמאות הן רשת בתי הקפה סטארבאקס, שהפכה לרשת בתי הקפה ״שינגבאקה״ (סטארבאקס בתרגום לסינית), רשתות המזון המהיר מקדונלד׳ס (שזכתה לשינוי מינורי בלוגו) וקנטאקי פרייד צ׳יקן (KFC) שהפכה ל-KLG ואימצה דמות תרנגולת מקומית במקום דמותו של קולונול סנדרס הוותיק, וכן ענקית הריהוט השוודית איקאה שהפכה ל־״11 פרניצ׳ר״, מרכז קמעונאי עצום בעיר קונמינג שבדרום מערב סין, המשתמש באותם הצבעים והאלמנטים המוכרים של איקאה, למעט הבדל אחד קטן – הריהוט, שכולו, כמובן, מייד אין צ׳יינה.

טרנד נוסף שצובר תאוצה בתחום החיקויים בסין הוא יצירת העתק מדוייק של מונומנטים ואתרים הסטורים, וסביבם שכפול של עיירות וערים מערביות, אירופאיות בעיקר, מוכיח כי תופעת החיקויים וההעתקים בסין מבטאת גם תפיסות חברתיות וכלכליות עמוקות.

תיירים סיניים בפארק "מורשת תרבות עולם" שבסין | צילום: GettyImages

ערים מדומיינות

מגדל אייפל הנישא לגובה 108 מטרים ומשקיף על שדרות אליזה המקומיות בהנגג׳ואו (Hangzhou), בניין ממשלתי בדמות הבית הלבן בשנגחאי, הר ראשמור מניאטורי, כפר אוסטרי ציורי, קתדרלה גותית בסגנון גאודי ותעלות ונציה – אלה רק חלק מהמונומנטים האייקוניים ששוכפלו בסין בשנים האחרונות, חלקם יושבו ואף הצמיחו קהילות משלהם.

מגמה זו החלה עם פרוייקט ממשלתי ראשון מסוגו, שהושק בעיר שנגחאי בשנת 2001 – ״עיר אחת, תשע עיירות״ (One City, Nine Towns), אשר במטרה להפחית את העומס על מרכז העיר (Shanghai C) ולאפשר הגירה עתידית לאזור תוכננו במסגרתו תשעה אזורים שונים במתכונת ישויות עצמאיות, שייבנו כל אחד בסגנון אדריכלי של עיר אירופאית אחרת. בדרך למימוש החזון נתקל הפרוייקט בכמה בעיות אקוטיות שהקשו על השלמתו – המחיר הגבוה של הבתים אפשר רק לרוכשים בני המעמד הבינוני-גבוה להשקיע בנכס. מעבר לזה, רבים מהבתים נרכשו מלכתחילה כבית שני או שלישי, ולכן נותרו ריקים רוב ימות השנה.

מגדל אייפל בהנגג'ואו. ההעתק הסיני מתנשא לגובה של 108 מטר | צילום: GettyImages

כמו כן, בשל הפער בין הסגנון האדריכלי המערבי של הערים המקוריות ובין תפיסת המגורים הסינית הפכו רבים מהנכסים לפחות אטרקטיבים לאחר בנייתם, עובדה שהקשתה על מכירתם. הפרוייקט אמנם הופסק בשלהי שנת 2006, אך סלל את הדרך לרצף העתקים ארכיטקטונים הנמשך עד היום, הן ביוזמה ממשלתית והן בידי יזמים פרטיים. בספרה (Original Copies: Architectural Mimicry in Contemporary China)  מנסה העיתונאית האמריקאית ביאנקה בוסקר להתחקות אחר תופעה יוצאת דופן זו של תרבות ההעתקים האדריכליים שכבשה את סין.

מה שעניין את בוסקר הוא כי למרות כשלון הפרוייקט ״עיר אחת, תשע עיירות״ והביקורות החריפות שהשמיעו אדריכלים, מקומיים וזרים כאחד, יש עדיין לא מעט סינים המשקיעים הון רב ברכישת בית מסוגנן בשכונה ״אירופאית״ שכזו, ואילו הדרישה הבורגנית להתגורר בשכונות המועתקות רק עולה. באופן פרדוקסלי נראה כי במקום לחוש בושה ונחיתות על חוסר המקוריות ועל היעדר רוח היצירה, יש דווקא גאווה בסין על כך שהצליחה במשימה היוקרתית והמסובכת של שכפול עיר או מונומנט היסטורי בקנה מידה עולמי – תפיסה הנטועה עוד בסין הפרה מודרנית, בה ביסס השליט את כוחו באמצעות חקיינות ויצירת גרסה מקומית לאתרים ומבנים יוצאי דופן. כך למשל, עוד בתקופת השושלת הראשונה בסין, הצ׳ין (Qin) נהגו השליטים, ובראשם הקיסר צ׳ין שה חוואנג (Qin Shi Huang), לבנות היעתקים מרשימים של ערים, היכלות וארמונות של האוייבים שכבשו, ואף לעטרם ברכוש שבזזו מהם, במטרה להפגין את כוחה של השושלת  (221-246 לפנה״ס).

גונדולה שטה בתעלות "ונציה של סין" | צילום: GettyImages

נראה כי אותו עיקרון פועל גם בסין המודרנית, כפי שמסבירה זאת בוסקר – כאשר סין מעתיקה את מגדל אייפל או את תעלת ונציה היא אינה עושה זאת כהומאז׳ לצרפת או לאיטליה כי אם לעצמה, כהוכחה לכך שהפכה למדינה כה עשירה ומתקדמת, טכנולוגית וכלכלית, שהיא יכולה להקים פריז או ונציה קטנות משלה. בעשותה זאת מנצלת סין את נקודות החוזק שלה – היכולת המופלאה לחקות כל דבר במהירות, חיקוי שיכול אפילו לעלות על המקור. במסלול זה, מאמינים בסין, תוכל המדינה להתקדם מהר יותר מאשר אם הייתה שמה דגש על חדשנות ויזמות. בסופו של דבר, גם העתקה דורשת פיתוח מיומנויות ויכולה גם להוות פתח ליצירתיות מקומית.

העתק קטן של הר ראשמור בפארק שפינגבה | צילום: אימג' בנק

יישוב השממה והבדלי המעמדות

ההחלטה לאן יועתק מודל הערים האירופאיות ויישובן בקהילות מיני אריסטוקרטיות, הרחק מן המרכז, אינה מקרית. יש בכך אמירה של סין לגבי המוקדים אליהם היא רוצה למשוך תשומת לב, ולגבי האזורים הבאים שהיא מעוניינת לפתח. למעשה, אין זו הפעם הראשונה בה מתערב השלטון כדי לעודד צמיחה כלכלית באזור מסוים, כפי שמוכיח הסיפור הבא על היווצרותו של פארק התעשייה בסוג’ואו (Suzhou): בשנות התשעים הייתה נאנג’ינג, בירת מחוז ג'יאנגסו, המרכז הכלכלי של סין. בניסיון לשמר את ההון בשנגחאי, הוחלט להקשות על אנשי העסקים המבקשים להגיע לנאנג’ינג, ולבטל את כל הטיסות היוצאות אליה משנגחאי. הממשל המקומי בעיר סוגו’או, אשר נמצאת במחוז ג’יאנגסו וקרובה יותר לשנגחאי, ואשר אליה המשיכו להגיע טיסות סדירות משנגחאי, ניצל את ההזדמנות והשקיע סכום עתק ביצירת מרכז תעשייה במחוז, אשר תוך זמן קצר משך משקיעים רבים, זרים ומקומיים כאחד. דוגמה זו ממחישה את לב הקפיטליזם הסיני – עקרון התחרות הכלכלית.

תיירים מקומיים בעיר הסינית דאליאן המזכירה את ונציה | צילום: GettyImages

סין הינה מדינה מורכבת ומובדלת גיאוגרפית ותרבותית, וככזו מכילה מגוון רחב של דעות, חוקים ומחוקקים, ומפעילה תחתיה שווקים בעלי אופי שונה. מתוך כך, התפתחה במדינה תחרות מקומית בין הפרובינציות והמחוזות השונים, המהווה בסיס לרשת הענפה של הפעילות הכלכלית בסין.

כלקח מכישלון הפרויקט בשנגחאי, השכילו היזמים והממשל, העומדים בראש פרוייקטים כאלה, להבין כי על מנת למכור נכסים מהר ובמחיר גבוה, בפרט באיזורים מרוחקים ופחות מפותחים, יש למתג את הערים המשוכפלות כאקזוטיות, ולשווק אותן ככאלה המיועדות לאוכלוסייה אריסטוקרטית המעוניינת להבדל מן החברה. השאיפה להסתגרות בקהילות ייחודיות ויוקרתיות מעידה גם על תפיסת הבדלי המעמדות בסין – מול הקפיטליזם הסיני עומדת היסטוריה קומוניסטית, שנהגה לדכא את בעלי האמצעים בניסיון לצמצם פערים בין מעמדות כלכליים. היסטוריה זו עוד חיה קיימת ובועטת ועומדת בעוכריהם של תומכי הקפיטליזם בסין.

רק לאחרונה, כחלק מקמפיין ממשלתי כנגד שחיתות, אסרה רשות השידור הסינית לשידור פרסומות בטלוויזיה וברדיו, המנסות למכור מוצרי יוקרה בתואנה שאלה מפיצים ערכים שליליים, שעלולים לפגוע באתוס החברתי הקיים ולגרום לאוכלוסייה לחרוג מחיי צניעות ופשטות. הסתגרות של אזרחים אמידים, המעוניינים בחיי מותרות ראוותניים יותר בקהילות ״מבודדות״, ואימוץ סגנון חיים מעמדי אירופאי, הם ביטוי למתח הקיים בין המעמד הגבוה ומעמד הביניים לבין העניים שנותרו מאחור.

גרסה סינית לפסל הספינקס | צילום: GettyImagfes

הספינקס והחומה הסינית

הפרויקט המדובר האחרון בטרנד הגואה הוא העתק מדויק של הספינקס, בדומה לזה בגיזה שבמצרים, שנבנה בצ׳וג׳ואו (huzhouC) שבמחוז אנחוואי (Anhui). במקור נבנה העתק הספינקס כדי לשמש אתר צילומים לסרט חדש, אך לאחר שהפך למוקד תיירות מבוקש על ידי אזרחי סין הוחלט על פתיחתו הרשמית למבקרים, כחלק מפארק שעשועים חדש בשם ״מורשת ותרבות עולם״ (צפי ההשקעה הסינית בבניית הפארק מוערכת בכ־480 מיליון דולר). ההחלטה עוררה את כעסו של משרד העתיקות המצרי, שטען כי מדובר בזילות אתר המורשת העולמית שבמצרים, ואף הביע את מורת רוחו לאונסקו. סין, מצידה, הצהירה כי תהרוס את העתק הספינקס עם תום השימוש בו, אך בינתיים נותר האתר פתוח למבקרים בעלות של 10 יואן (2 דולר) לכרטיס.

העתק הספינקס מצטרף לפרויקטים גדולי ממדים נוספים, אשר נבנו במטרה לחולל סערה (תקשורתית) ולעודד תיירות, בפרט תיירות פנימית: בגן מלון מפואר ביונאן (Yunnan) שבדרום מערב סין נבנה העתק של פסל החירות האמריקאי, בסוג'ואו (Suzhou) שבמחוז ג'יאנגסו (Jiangsu) נבנה העתק של גשר מצודת לונדון (טאוור ברידג'), בפארק שפינגבה (Shapingba) אשר במחוז צ'ונגצ'ינג (Chongqing) נחצבו באבן פניהם של ארבעת הנשיאים המפורסמים, בדומה להר ראשמור שבדקוטה הדרומית שבארה"ב, ועוד. אפילו החומה הסינית הגדולה והמפורסמת זכתה לאחרונה להעתק קצר, שנבנה במחוז נאנצ'אנג (Nanchang) אשר במרכז סין. החומה המועתקת אמנם קצרה בהרבה מהחומה המקורית, אך בעלת דמיון מפליא לאתר ההיסטורי העתיק, עד כי רבים מהמבקרים מתקשים להאמין שמדובר בהעתק. סכומי העתק המושקעים בכל פרוייקט כזה, המגיעים לעשרות ואף למאות מיליוני דולרים, ייראו מוגזמים לעין חיצונית, אך למעשה מדובר בפתרון לבעיה קיימת – חלק גדול מתושבי סין עדיין מתגוררים בכפרים ובאזורי ספר מרוחקים, ולא יצאו מעולם את גבולות המדינה או היבשת. הבאת החוויה הזרה אל תוך המדינה מאפשרת לתושבי סין, לחוות מעט "חו"ל" במקביל להשארת כספם במדינה.

מבנה בפארק החדש "מורשת ותרבות עולם". חציו של המבנה נבנה בסגנון סיני וחציו השני בסגנון מערבי. הפארק כולל העתק של הספינקסס ושל פירדמית הזכוכית של הלובר. על פי ההערכות יושקעו 480 מיליון דולר בבניית הפארק | צילום: GettyImages

כאמור, מרבית הערים המועתקות לא הופכות לפארקי שעשועים או למוקדי משיכה לתיירים, כי אם לקהילות לכל דבר. בתוך הקהילות לא רק הארכיטקטורה מערבית אלא גם אורח החיים – שכנה שצבעה שיערה לבלונדיני ושכן המצטט את שייקספיר, רחובות בעלי שמות מערביים (כדוגמת ״דרך ניו־יורק״), מרכזי עסקים ובידור המוכרים אוכל מערבי ונצרכת בהם תרבות מערבית, ריהוט מערבי מיובא מאירופה, ועוד. במסגרת הכוונה לחקות את סגנון החיים המערבי נאסר על קבלני הבנייה ועל ועדי השכונות לבצע שינויים ארכיטקטוניים בבתים, הן בחזית והן בעיצוב הפנים. הרעיון העומד מאחורי איסורים אלה הוא ששימור חזות מערבית אחידה יוביל לאימוץ תרבות מערבית, שתעניק תחושה של חיים מחוץ לסין. נראה כי בדרישה לשמור על חזות מערבית אחידה מפספסים הסינים באופן פרדוקסלי את מהות התרבות המערבית – מחשבה עצמאית ואינדיבידואליזם.

בקהילות פחות מחמירות, המקבלות את המיזוג ההיברידי בין מזרח ומערב, הותר לתושבים לעצב את ביתם ברוח הפאנג שווי, וליצור סגנון אינדיבידואלי משלהם. לטענת בוסקר למרות שמדובר במיעוט, דפוס מחשבה זה מבטא שינוי משמעותי בתפיסה החברתית בסין, והוא עשוי להוביל לאימוץ דפוסי חשיבה מערביים נוספים, ואפילו לאימוץ פוליטיקה מערבית. נשאלת השאלה האם אוכלוסייה שחיה במציאות מערבית מדומיינת ומועתקת באמת מנהלת אורח חיים אינדיבידואלי המעניק מקום לחופש מחשבתי?
הילה רוזנפלד – בוגרת החוג למזרח אסיה באוניברסיטת תל-אביב ועוסקת באיתור מיזמים ומשקיעים בשוק האסייתי