העונה השמנה

החלונית של הצ'ט בפייסבוק קפצה. זה היה אורי, חבר טוב שלי מבית ספר יסודי. "מה המצב אבו קישאק?", הוא קרא לי בכינוי שבכלל אני זה שהמצאתי בשבילו. "וואלה אחי, הכל מעולה, ויש לי הפתעה בשבילך", עניתי. אבל בפוסט הבא הוא כבר הקדים אותי: "גם לי אחי, אל תשאל, נטע בהריון!". בחצי שעה הקרובה החלפנו מסרים של ילדים מתלהבים בסגנון של "יא אללה, איזה עולם / פששש כך רצה הגורל / בסוף עוד נעשה מפגשי ג'ימבורי!!! אחד אחד".

בהמשך אורי סיפר לי שטליה, אשתו של מיקי, הצלע השלישית בחבורת הילדות המפורסמת שלנו בהריון גם היא, מתקדם קצת יותר. באותו שבוע בדיוק, נולדו לעוד שלושה גברים אצלנו בעבודה ילדים חדשים, עוד שניים בישרו על העובדה שגם האישה שלהם בהריון, ועוד אחת הגיעה לביקור עם התאומים החדשים שלה. לכן עכשיו זה רשמי: כל העולם בהריון.

תסמונת היונדאי הצהובה

בכלל, אני קורא לתופעה הזו "תסמונת היונדאי הצהובה". זה התחיל לפני שנתיים, כאשר החלפנו את האופל קורסה שלנו ליונדאי גטס. הבעיה הייתה שהיונדאי הייתה צהובה. מה זה צהובה, בוהקת, כזו שלא ראיתי עוד על אף רכב. צהוב שאי אפשר להתעלם ממנו. בולט כל הזמן. למה זו בעיה? מכיוון שאוהד הפועל ירושלים כמוני לא יכול להרשות לעצמו להסתובב עם רכב צהוב, בטח כשהשכן מהדלת ממול הוא מכביסט מושבע וכשיש עוד כמה חברים מהעבודה שמטילים ספק בהיותי מחויב לצבע של הקבוצה שלי, שהוא אדום כמובן.

אז איך היונדאי הצהובה קשורה להיריון של כל העולם? ובכן, מהרגע שהרכב הפך להיות שלנו, התחלתי פתאום לראות עוד ועוד יונדאי צהובות על הכביש. פתאום אני מבין שזה לא רק הרכב שלי, לעוד המון אנשים יש את אותו צבע בדיוק. ככה זה בדיוק עם ההיריון. כשזה קורה גם לך, רק אז אתה מבין שזה בעצם קורה לכל העולם. פתאום אתה רואה יותר נשים בהריון ברחוב, או בקניון. פתאום כמות העגלות שמתרוצצות בשכונה גדלה בין לילה. פתאום אתה מבין שמה שעובר עליך עובר על כל כך הרבה אנשים אחרים.

העובר רוצה קוטג'

מיכל נמצאת כרגע בעיצומו של שלב הבחילות. אני רואה אותה סובלת אבל לא יכול לעשות יותר מדי חוץ מלחבק אותה ולומר לה שאוטוטו זה נגמר. היא לא מסוגלת לאכול הרבה, וכשהיא כבר כן אוכלת זה ירקות ופירות ובכמויות של ציפור. בשר עושה לה בחילה ועוף גורם לה להקיא. לפני כמה ימים היא הכינה עוף בגריל עם תפוחי אדמה. זה יצא ממש מעדן ואני ליקקתי את האצבעות, אבל מיכל לא הייתה מסוגלת להתקרב לזה.

למעשה, המאכל היחידי כיום שמיכל מסוגלת להכניס לפה שלה שהוא לא פרי או ירק, הוא פרוסת לחם וקוטג' (מזל שהחרם נגמר…). שתבינו, מיכל לא נגעה בקוטג' לפני ההריון, אבל כרגע זה הדבר היחידי שהוא מוכנה ויכולה לאכול.

אחותי הגדולה, אסתר, שילדה בעצמה לא מזמן, היטיבה להסביר איך ולמה הדבר הזה קורה: "בהריון, לגוף יש מעין מנגנון אוטומטי שגורם לה לאהוב את מה שיהיה טוב לעובר, ולדחות את מה שעדיף שלא יגיע אליו". מנגנון אוטומטי או לא, בתור אחד שאוהב לאכול, והרבה, אני רק מוצא עוד סיבות להעריץ את מיכל יותר בכל יום על כך שהיא מצליחה לשרוד את התקופה הזו.