צפיית חובה: 7 הסדרות הכי טובות בתולדות כאן 11

עוד חודשיים, בחודש מאי הקרוב, יחגוג תאגיד השידור הציבורי תשע שנים להיווסדו. זה אולי לא נחקק לנו במוח כאירוע מהפכני, אבל יום הקמתו של התאגיד – על חורבותיה של רשות השידור ז"ל – היה אחד הימים המשמעותיים ביותר בתולדות היצירה הישראלית. זה היה היום שבו נולד כאן שידור ציבורי אמיתי – פורץ דרך, משמעותי, כזה שלא נתון לכבלי הרייטינג אבל כן מצליח לגעת בחברה הישראלית על כל גווניה ונותן המון מקום ובמה ליוצרים ישראלים, ומספק הוכחה מרהיבה לכך שכשנותנים ליצירה מקורית זמן ואורך רוח קורים דברים מדהימים.

ההוכחה הטובה ביותר לעוצמתו של התאגיד כמקור נובע של יצירה, היא המספר הרב של הסדרות המוצלחות שלא נכנסו לרשימה, ומספר הסדרות החדשות שנכנסו אליה מאז ערכנו אותה לראשונה לפני כשנתיים. בתקופה שבה קשה להתעודד, כשהשידור הציבורי שוב מאוים בידי אויבי הדמוקרטיה והתקשורת החופשית, כדאי להתמקד רגע בתוצרת הנפלאה של תרבות מקומית ברמה הגבוהה ביותר שבקעה ממפעלות כאן. פשוט תחשבו על זה בתור 15 המלצות צפייה משובחות שקיבלתם מהמדינה. אין על המדינה!

>> עזר כנגדו: איילת זורר מגיעה לנטפליקס – ועוד המלצות צפייה

קופה ראשית

היא נולדה עוד בימי הטלוויזיה החינוכית הישנה, אבל התפתחה ותפחה לכדי הסיטקום הישראלי המצליח והמוצלח ביותר שהיה כאן. סיפורו של הסופרמרקט "שפע יששכר", שהחל בתור סדרה קטנה וממזרית והפך ללהיט כלל ישראלי, הוא קומדיית מקום עבודה מצוינת (פרי יצירתם של נדב פרישמן ויניב זוהר), שמצליחה להיות גם מצחיקה וגם קומוניקטיבית לקהל הרחב. טיטינסקי, כוכבה שמש, שירה שטיינבוך וראמזי הפכו לדמויות קאלט, וכל מה שנשאר לכם לעשות זה להתמוגג ממנה.

מקום שמח

מהסדרות החדשות ברשימה – והיא הרוויחה את המקום שלה ביושר. אחד הלהיטים הגדולים של התאגיד, למרות החיסרון המובנה מול הערוצים המסחריים. השילוב בין תיקי דיין לנועה קולר (היא תופיע כאן לא מעט), ההופעה המעולה של אביהו פנחסוב (שגם הנגישה אותו כשחקן דרמטי מצוין במקומות אחרים), והכתיבה הרגישה של קולר ורם נהרי ליטפו את הכאב היומיומי שלנו כל פרק ופרק. היא לא שמה פוטושופ, היא לא סיפרה סיפורים, היא היתה ריאליסטית עד כאב – אבל גם כזו שמסוגלת לרפא. כמה יופי.

יקומות

עוד אחד מהדברים שאתה יודע, עמוק בתוכך, שלא היו עולים לשידור בחיים ברשות השידור הישנה, אבל בהחלט מסמלת את דרכו וסוד כוחו של התאגיד: היכולת לתת במה ליוצרים להגיד את מה שהם רוצים ולראות שכשעושים את זה, גם הקהל יודע לאהוב חזרה. האיש שבמוקד הוא רועי כפרי – אחד היוצרים הכי מקוריים שמסתובבים כאן, שסוף סוף קיבל את הסדרה שלו; את המקום שבו הוא יכול להתפרע. וזה אכן מופרע ושונה מאוד מכל דבר ששודר על המסך הישראלי, יצירה משונה ונפלאה שמצליחה לא רק להצחיק, אלא גם לרגש. טריפ ששווה לעלות עליו.

חזרות

בתקופת הקורונה לאמריקאים היה את "טד לאסו", הממתק המנחם שליווה אותם בסגרים, ועזר להרגיע את התחושה שסוף העולם בדרך. אצלנו, בקטנה, הייתה "חזרות" – שגם היא שודרה בלב אותה תקופה קשה וסיפקה את אותה פונקציה. הסדרה של ארז דריגס ונועה קולר, שגם כיכבו בשני התפקידים הראשיים, הייתה אמיתית וכנה, קומדיה מרירה על זוג לא מושלם שמצליח לנצח הכל – והרגע שבו קולר שבתה סופית את ליבו של עם ישראל, גם היום – שש שנים אחרי ששודרה – היא עדיין בינג' נהדר להתכרבל מולו בימים אפלים. הצלחה גדולה שנקטעה באיבה בגלל פרשת דריגס, עם הרבה שכבות של אירוניה.

מנאייכ

עוד רגע שיא של התאגיד – ממקום לא צפוי. בתוך התקופה השבטית שבה אנחנו חיים, אפשר היה לבטל את "מנאייכ" מכל כך הרבה סיבות – אבל אי אפשר, וגם לא כדאי. הסדרה שכתב רועי עידן הצליחה להתגבר על כל הבעיות ולהאיר את מה שבאמת דרוש תיקון בתוך המערכת המשפטית – בעיקר למי שחושב שהיא חשובה לדמוקרטיה שלנו. חוץ מזה, היא פשוט סדרה מצוינת – שלוש עונות ושלושים פרקים, כולל התפקידים המדהימים של שלום אסייג (פריצה מרהיבה כשחקן דרמטי) בתור איש מח"ש איזי בכר, עמוס תמם בתור ברק הראל (אחד הנבלים הכי טובים שהיו כאן), ולירז חממי המדהימה בתור השוטרת טל בן הרוש, בתפקיד שהכניס אותה לכל בית בישראל. ככל הנראה סדרת המשטרה הכי טובה שהיתה בישראל.

המפקדת

סוד קסמן של לא מעט סדרות תאגיד הן העובדה שהן מצליחות לדבר בשפה חדשה שמתנערת מהקלישאות של פעם, וכשאתה רואה אותן – אתה מכיר אותן. כזו היא "המפקדת", הדרמה הקומית של עטרה פריש וניר ברגר שאי אפשר היה שלא להתמכר אליה. גם כאן, שלוש עונות ושלושים פרקים – לצערנו לא יותר – אבל עבודה מרשימה, כולל תפקיד הפריצה הגדול של אלונה סער בתור קצינת החמ"ל נועה לויתן הקשה כיהלום אבל אהובה להפליא. סיפורן של מפקדות בבסיס טירונים, שהוא על הרבה יותר מצבא: הוא על יחסי כוח ומערכות יחסים, ופריפריה מול מרכז, ובעיקר על מקומן של נשים בחברה שלנו. סדרת צבא מצוינת ששווה תמיד לחזור אליה. אם ראיתם, ובעיקר אם לא.

כל האימהות משקרות

נכון, היא רק מעכשיו, ויש את הטיית העכשוויזם שכל הזמן מאיימת עלינו. ובכל זאת, היא ראויה לציון. עטרה פריש מ"המפקדת" חזרה עם היצירה שירדה מהמסך לא מזמן (יחד עם הכותבים נועם נבו, נטלי מיכאלשווילי-דרור ויעל כץ), ונתנה ביטוי של קול נשי עצמאי וחזק על המסך שלנו; לא משהו מובן מאליו, במציאות שבה אנחנו חיים. מאיה מרון בקאמבק המבורך לחיינו, אגם רודברג ששוב הוכיחה שהיא שחקנית דרמטית עצומה, סדרה שהצליחה לעטוף בעטיפת צלופן את המציאות הכואבת שהיא מטיחה בנו בסיום.

הכתבה פורסמה לראשונה במגזין טיים אאוט