המציאות של רונן

"תכירו, זה אני: שמי רונן, בן שלושים ושלוש, גרוש, מובטל וגר עם אמא" (33). כך פותח רונן פורת את ספרו המבוסס על מדורים שהתפרסמו באתר Ynet.

עד גיל 30 היה רונן פורת בחור מאושר. נראה טוב, נשוי, לומד ועובד, הולך למילואים, משחק כדורסל ומוקף חברים. אבל ביום שחור אחד הוא אובחן כחולה ALS, ומאז הלך מצבו והתדרדר במהירות. ALS היא מחלה ניוונית קשה (החולה הכי מפורסם בה הוא הפיזיקאי פרופ' סטיבן הוקינג), המשתקת את תאי העצב המוטוריים. המחלה כולאת את נפש החולה בתוך גוף בלתי מתפקד, אולם החולה נותר צלול, בהכרה מלאה, וחש כל מגע או כאב. רונן מתאר בלשון צינית ומפוכחת את כל הקורות אותו מרגע הגילוי המכאיב: "זה לקח בערך עשר דקות. הרופא ניחם ואמר שיש סיכוי שהמחלה תיעצר…שאלתי אם זה ישתפר (לא), אם יש תרופה (לא). בכלל לא חלמתי לשאול כמה זמן נשאר לי לחיות (לא הרבה)" (36).

חייו של רונן השתנו מהקצה לקצה. הוא ביטל את רכישת הבית שתכנן, התגרש מאשתו, אהבת חייו, על מנת לשחרר אותה לחיים חדשים, וחזר להתגורר עם אמו. באמצעות חיישן שהוצמד למצחו, שלח מייל ל-ynet, ובו הציע לספר על "הצדדים החיוביים של המחלה". אילן יצחייק, עורך המשנה של האתר, הציג בשנת 2003 בפני קוראי האתר את סיפורו המדהים של רונן, ופרסם בשמו את "יומן המחלה האופטימי". היומן עורר תהודה עצומה, הן בעולם הוירטואלי והן בעולם "האמיתי" – נוצר פורום תוסס של טוקבקים ומכתבי תמיכה שאף גלשו לעזרה ממשית לחולי ALS, וכן כתבות בעיתונות הכתובה ובטלוויזיה. חלק מהתגובות אף מפורסמות בספר אחרי כל פרק ביומן.

הספר מרגש מאד וגורם לחשוב על היבטים שונים בחיינו שאנו לוקחים כמובן מאליהם (כמו בריאות, אהבה, משפחה). רונן כותב בפשטות, בכנות ובהרבה אהבה ומצליח לרגש (מאוד).

המוטו העיקרי של רונן מובע בדף האחרון שסוגר את ספרו: "תסתכלו לי בעיניים ותבטיחו שתיקחו ממני לפחות דבר אחד: את ההחלטה לחיות כל יום כאילו הוא היום האחרון" (368). למרות כל הסיכויים, הספר מסתיים גם בסיפור אהבה מרגש.

הספר מכיל את 26 פרקי היומן שפורסמו בynet – תחת הלוגו "מחובר לחיים: יומן המחלה האופטימי של רונן פורת" וכן כתבות שפורסמו בעיתונות על רונן לאחר שהפרסום ברשת הוביל לתהודה אדירה. כתוצאה מהיומן אף נוצר פורום משגשג, שחבריו הקימו קהילה תומכת סביב רונן ומסייעים גם לחולי ALS אחרים.

ביומן מציג רונן את השחקנים הראשיים בחייו: אימו יעל, כלבתו סויה, המטפל הפיליפיני שלו בובי, חבריו הקרובים ואהובתו, אשתו לשעבר המכונה "דאז". פרקי היומן המרגשים מקפלים בתוכם אמיתות כה נכונות לחיים בכלל ולחיים כחולה בפרט. בכנות מכאיבה כמעט מפרט רונן בפרק מס' 3 של היומן תחת הכותרת "למה אתה הכי מתגעגע?" את הדברים שבעינינו "האנשים הבריאים" נראים טריוויאליים כמו עצמאות, חלומות, אוכל, מגע, היכולת לצעוק…

 

"בסוף יבוא מלאך", רונן פורת, אילן יצחייק. הוצאת ידיעות ספרים