המסע הנועז ביותר

במהלך החיים אנו נעים תמיד בין הצורך בתחושת ביטחון וקירבה לאחר, לבין הצורך במרחב אישי ובעצמאות. במהלך שלוש שנותינו הראשונות אנו יוצאים למסע הנועז ביותר שנדע אי פעם: המסע מאחדות לניתוק.

לפי הפסיכואנליטיקאית מארגרט מאהלר, אשר ערכה מחקר מקיף בנושא, ניתן להבחין בשישה שלבים עיקריים בהתפתחות התהליך של פרידה ועצמאות, כאשר שני השלבים הראשונים מהווים הקדמה לתהליך.

1. השלב האוטיסטי הנורמלי (0-1 חודשים)

בחודש הראשון לחיי התינוק הוא שקוע בעצמו ואינו מודע לכך שאימו אדם נפרד ממנו.

2. השלב הסימביוטי הנורמלי (1-5 חודשים)

התינוק מרגיש בסימביוזה (התמזגות) עם האם. הוא אינו מבדיל בין "אני" ל"לא אני", בין פנים לחוץ. בסביבות גיל חודשיים מופיע "החיוך החברתי" – חיוך לאנשים שאינו ייחודי לדמות ספציפית. חיוך זה מסמן כניסה לשלב חדש של קשר, בו יש מודעות לכך ש"יש מישהו בצד השני".

3. שלב ההבחנה (5-9 חודשים)

בתקופה זו התינוק מתחיל לראות באימו אדם ייחודי, ולהבחין בין דמותה לבין דמויות אחרות בסביבתו. הוא מגיב בעצב לפרידה ממנה, תגובה הרומזת על כך שהוא מתחיל להיות מסוגל לעשות הבחנה בין העצמי שלו ובין דמות האם.

בגיל שישה חודשים תינוקות מושכים לאימם בשערות ובאף, מכניסים דברים לפיה, וכשהם על הידיים – מתרחקים מעט כדי לראותה כנפרדת.

בגיל שבעה-שמונה חודשים הולכת ונוצרת אצל התינוק תמונה קבועה שלה והוא משווה אותה לאנשים זרים, שאינם נכללים בתמונה. מתפתחת חרדת זרים: התינוק מגלה סימני אי-נוחות (בכי, היצמדות להורים, רתיעה), כאשר מתקרבים אליו אנשים בלתי מוכרים.

4. שלב התירגול (9-16 חודשים)

זהו שלב נועז של אימונים, בו התינוק מתחיל לזחול ולהתרחק בפועל מאימו, אך ממשיך לחזור אליה כאל מעגן בטוח המעניק לו "תידלוק רגשי". העולם מתגלה כמפחיד וכמלהיב, במיוחד עם התחלת שלב ההליכה, וכל עוד אימו לצידו – התינוק חוקר ובודק אותו.

בשלב התירגול המוקדם (9-12 חודשים), המרחק האופטימלי של התינוק קצת רחוק מן האם, אך קירבתה דרושה מזמן לזמן. בשלב זה מתחיל עניין גם באובייקטים לא אנושיים, וילדים רבים מאמצים לעצמם "אובייקט מעבר" – שמיכה, חיתול, דובי או חפץ רך אחר, שהם נקשרים אליו מאוד ולוקחים לכל מקום. האובייקט מעניק לילד ביטחון רגשי, ועוזר לו בביצוע המעבר מתלות גמורה בהוריו לתפקוד עצמאי יותר. האובייקט חיוני במיוחד במקרי ניתוק מההורים, למשל בלילה. בשלב זה עוברים רוב הילדים תקופה קצרה של חרדת פרידה מועצמת, בשל ההתרחקות מהאם.

בשלב התירגול המאוחר (10-16 חודשים), התינוק/ילד מרגיש עצמו כל יכול ו"מלך העולם". מבוגרים חליפיים מתקבלים בשמחה, ולכן זהו גיל מתאים להכניס את הילד למסגרת או להרגילו למטפלת. בתקופה זו אופייניים משחקי "קוקו", בהם אובייקט כלשהו נעלם ומתגלה. זהו ביטוי לעיסוקו של הילד בשאלה "האם כשאימא נעלמת היא תחזור".

5. שלב הקירבה (16-24 חודשים)

הילד תופס את האם כאדם נפרד בזכות עצמו, ומודע לכך שרצונותיה אינם תמיד כמו שלו. לכן חרדת הנטישה בשלב זה מוגברת, ויש חשיבות רבה לנגישות ריגשית אופטימלית של האם. ההתעסקות בתנועה ובחקירה דועכת, ומתחילה התעניינות מוגברת בקשרים חברתיים ורצון לחקות ילדים אחרים. אצל ילדים רבים חוזרת שוב חרדת הזרים בגיל 17-18 חודשים.

משבר הקירבה מתחיל בסביבות גיל 18-20 חודשים. בשלב זה אובדת אשליית ה"כל-יכול" והילד רואה את עצמו כיצור קטן בן שנה וחצי, פגיע וחסר ישע. הוא תופס מהו המחיר שעליו לשלם תמורת עצמאותו, נבהל ופוחד לאבד את אהבת אימו. הילד קרוע בין רצונו לעצמאות, לבין הצורך בביטחון שמעניקה קירבת האם.

זהו שלב קשה להורים, כי הילד דורש לשלוט בכל דבר, עושה "דווקא", מצב רוחו משתנה תכופות, יש לו התקפי זעם והוא דורש מאימו קירבה ועצמאות בו-זמנית. לקראת גיל 21 חודשים הילד מתחיל לצאת ממשבר הקרבה ויוצר לעצמו מרחק נוח ואופטימלי מאימו.

6. שלב גיבוש העצמיות (גיל שלוש שנים)

הילד מתחיל לגלות יכולת רבה יותר לשאת תיסכולים, ומסוגל בשעת היעדרותה של האם להיזכר בה ולהירגע. לכן זהו גיל מתאים יותר להשאיר את הילד ולנסוע לחופשה.

דלית בלונדר-רון היא פסיכולוגית קלינית

מתוך: מגזין להיות משפחה

לעשיית מנוי, לקבלת גיליון מתנה