הממלכה המאוחדת: תוכנית החלוקה
היום יצביעו תושבי סקוטלנד בעד או נגד היפרדות מהממלכה המאוחדת והפיכה למדינה עצמאית אחרי כ-300 שנה של שותפות: "כן" בעד עצמאות, "לא" בעד המשך החיבור לאנגליה. לקראת המשאל יצא העיתונאי שאול אדר למסע ברחבי סקוטלנד
בלב אדינבורו, בירת סקוטלנד, ליד הגלריה הלאומית, מצויר על עמוד קטן צלב אנדראס הקדוש (צלב אלכסוני) בצבע לבן על רקע כחול – כדגלה של סקוטלנד. "הצביעו 'כן'", נאמר בציור הגיר, "שגשוג, שוויון, שלום, חירות". ב-18 בספטמבר יחליטו תושבי סקוטלנד אם להיפרד מהממלכה המאוחדת ולהפוך אחרי כשלוש מאות שנים של שותפות למדינה עצמאית. מי שיצביע "כן" יצביע בעד עצמאות, ומי שיצביע "לא" – בעד הישארות בממלכה. לגבי שגשוג, שוויון וחירות, העתיד קצת יותר מעורפל.
כחודשיים לפני משאל העם מובילים מתנגדי העצמאות בסקרים, אם כי ייתכן גם מהפך. אחרי כמעט שנתיים של מסעות תעמולה ייגשו תושבי סקוטלנד (גם מי שאינו ממוצא סקוטי) בלבד ויצביעו במשאל עם של פעם בחיים. דיוויד קמרון, ראש ממשלת בריטניה, קורא להצביע נגד העצמאות, בעוד מנגד ניצב אלכס סאמונד, ראש הפרלמנט הסקוטי והאיש שיזם את משאל העם וקורא לעצמאות. מדרום לגבול עם אנגליה וויילס ומצדו השני של הים האירי יעקבו בעניין רב אחרי ההצבעה, שעשויה לעצב מחדש את גבולות המדינות ואף את הדגל הבריטי. זה הזמן לצאת למסע בסקוטלנד כדי להתרשם מהלך הרוח לפני משאל העם. זוהי הפעם האחרונה אולי שבא אוכל לנסוע לסקוטלנד בלי הדרכון הבריטי שלי.
הקסאם, אנגליה
הקסאם (Hexham) היא עיירה נאה באמצע הדרך בין ניוקאסל (Newcastle) במזרח לקרלייל (Carlisle) במערב, לא הרחק משרידי חומת אדריאנוס, החומה שבנו הרומאים לאורך כ-120 קילומטר, שנועדה להגן על הטריטוריה הרומית מפני השבטים שמצפון לה ושכיום משמשת בעיקר כמטפורה לגבול האנגלו-סקוטי (החומה אינה הגבול היום, במזרחה יש שטח גדול עד לגבול הסקוטי). "אפשר להגיד שאנחנו ברצועת עזה של אנגליה", אומר העיתונאי והסופר האנגלי הארי פירסון. "במשך מאות שנים היו פה פשיטות הדדיות של גנבים ופושעים משני צדי הגבול. יש כאן עדיין שמות משפחה של אותם שבטים שמקשים עליך לקבל עבודה באזור, ולעומת זאת כמה מהכדורגלנים הגדולים של אנגליה גדלו כאן. מאוד לא אוהבים כאן את הסקוטים. כשגרתי בלונדון התפלאתי לגלות שהאנשים שם חושבים שהסקוטים הם אנשים חביבים ונעימים".
התגובה באנגליה כשהוחלט על משאל העם הייתה עלבון. בתחילה אנשים אמרו: "או, זה יהיה חבל אם הברית תתפרק", אבל לאחר זמן מה, התגובה הנפוצה ביותר הייתה: "אם הם רוצים עצמאות שילכו ויהיו עצמאים, הם וכל ההומלסים והמסוממים והפיצה המטוגנת שלהם". אם פעם בדיחות על סקוטים נסבו על קמצנות, היום "סקוטי" הוא שם נרדף מדרום לסקוטלנד לאדם חובב אלכוהול והרואין, בעל חיבה לאוכל מטוגן בלבד ורתיעה מירקות.
בבריק אפון טוויד (Berwick-upon-Tweed), העיירה הצפונית ביותר באנגליה, שעברה 14 פעם מיד ליד, שוררת מבוכה. קבוצת הכדורגל המקומית, בריק ריינג'רס, משחקת בליגה הסקוטית ובעיירה עובדים או מתארחים דרך קבע סקוטים רבים. "זה יהיה משונה מאוד אם הם יקבלו עצמאות פתאום", אומרת המלצרית בקפה מול גשר הרכבת היפיפה מעל לנהר הטוויד. "אני לא רוצה לגור במרחק של כמה קילומטרים מארץ זרה".
הגבול הוא לא יותר מכמה דגלים, דוכן המבורגרים ושלט "ברוכים הבאים לסקוטלנד". הגבול המנטלי בין שתי המדינות מזכיר את חומת אדריאנוס, שלאורכה נותרו שרידים רבים; לעתים זוהי חומת אבנים נמוכה, בפעמים אחרות – אתר ארכיאולוגי של מחנה רומאי או תוואי אבנים בגובה של 20 סנטימטר, ולפעמים אפילו זה לא. לסקוטלנד יש פרלמנט משלה ומערכות אוטונומיות רבות, אבל אחרי 307 שנה של ברית, שני העמים מחוברים זה לזה במידה לא מועטה. אנשים עברו לחיות מעבר לגבול, משפחות מעורבות נוצרו והזיקה התרבותית גדלה. הקמת הגבול מחדש תהיה משימה לא קלה.
אדינבורו
האם יש עוד עיר בירה שמקרינה נוכחות "בירתית" כמו אדינבורו? אם סקוטלנד תזכה לעצמאות, לפחות תהיה לה בירה ראויה ומרשימה. גלאזגו (Glasgow) היא העיר הגדולה והלב של סקוטלנד, אבל אדינבורו היא הפרצוף המכובד עם המבטא היפה בעולם. "באדינבורו אנשים לובשים מעיל פרווה אבל אין להם תחתונים", הוא משפט ששמעתי לא פעם. גלאזגו היא עיר ישירה ובוטה אבל יצירתית מאין כמוה – דורות של אדריכלים, מוזיקאים, אמנים וקולנוענים גדלו בעיר או למדו בה. משחקי הדרבי המקומיים (The Old Firm) בין הסלטיק לריינג'רס היו המשחקים הטעונים ביותר שבהם חזיתי. קתולים מול פרוטסטנטים, תומכי השלטון האירי בצפון אירלנד מול תומכי הרפובליקה שם, שהאפיפיור ימות ושהמלכה תזדיין. סקוטלנד אינה מקשה אחת, וגם בקרב מחנות האוהדים החלוקה ל"כן" ו"לא" דומה.
אדינבורו מוצפת בתיירים, הפאבים ובתי הקפה שלה מלאים ועשרות סיורי רוחות רפאים יוצאים לדרכם בערב למרות השקיעה המאוחרת. ברויאל מייל (Royal Mile), השדרה המרכזית של העיר העתיקה, המורכבת מרצף של שישה רחובות ומשתרכת מטירת אדינבורו (Edinburgh Castle) עד לפרלמנט הסקוטי וארמון הולירוד המלכותי (Holyrood Palace), תמצאו כנסיות, אתרים לאומיים, מסעדות, חנויות ויסקי ואינספור חנויות מזכרות. בערך בשליש הדרך מהטירה לארמון, מול הכניסה המערבית לקתדרלת סנט ג'יילס (St. Giles), מופיע בין אבני המדרכה פסיפס לבנים אדמדמות בצורת לב. זהו "לב מידלות'יאן" (Heart of Midlothian). הלב מציין את מיקומו של בית סוהר שעמד במקום במשך יותר מ-400 שנה, עד להריסתו בתחילת המאה ה-19, וששימש גם כמקום ההוצאה להורג של נידונים למוות. תושבי העיר יורקים על הלב כשהם חולפים לידו, למזל, אם כי מקור המנהג הוא אולי בבוז שרחשו התושבים לבית הכלא. (המדריך בסיור שאליו הצטרפתי סיפר על ההוצאה להורג הכושלת של מרי מלכת הסקוטים (שהתרחשה לא באותו בית כלא אלא באנגליה), וההמון המשיך משם לעבר התחנה הסופית בבית הקברות במרכז העיר. שם, אחרי הכנה של שעה, יקפוץ משתף פעולה מבין מערות הקבורה ויפחיד את התיירים. את המקומיים, חלקם לפחות, מפחידה יותר שאלת העצמאות.
בתי האבן העצומים במרכז העיר מוצפים באור הרך של קיץ צפון-אירופי, והעיר מתמרקת לקראת פסטיבל אדינבורו השנתי. ליד המוזיאונים הגדולים צייר מישהו את הדגל הסקוטי ולצדו כתב את המילים "הצביעו 'כן'" ו"שגשוג, שוויון, שלום וחירות". הו, החירות ה"ברייב-הארטית", ה"מל גיבסונית", הנועזת. החירות הזאת, המסתערת על האויב, היא הסוגיה הנעלמת ביותר בדיון הציבורי. רוב הסקוטים שמחים לדבר על הנושא, אבל מעט מאוד מפגינים את הלהט שאתה מצפה לו לקראת ההכרעה בשאלת העצמאות ההיסטורית. כרגע לפחות אין ברחובות אדינבורו אווירה של כ"ט בנובמבר. בקתדרלת סנט ג'יילס מספרת לי עובדת שביקשה להישאר בעילום שם על "לא" החלטי. "אני בעד האיחוד", היא אמרה. "הוא עובד. אני מרגישה גם בריטית וגם סקוטית. אין לי שום ספק שזו הדרך שבה אני רוצה לחיות". עובד אחר בכנסייה החלטי לא פחות. "אני מעדיף שיקבעו את גורלי אנשים במרחק 450 מטר, בפרלמנט הסקוטי, מאשר במרחק 450 קילומטר, בווסטמינסטר. ההבדל העיקרי יהיה באחריות בעלי התפקידים ובשקיפות של קבלת ההחלטות. זה יהיה דמוקרטי יותר, ונבחר סקוטי ידאג לאינטרסים של סקוטלנד".
מחוץ לקתדרלה עומד סז ומנסה למשוך לקוחות למסעדה הסקוטית שבה הוא עובד. ליד המסעדה ניצב דוכן פיש אנד צ'יפס שבו אפשר לאכול את ההמצאה הסקוטית – חטיף מארס מטוגן. זהו חטיף שוקולד המטוגן בבלילה בטיגון עמוק, בטמפרטורות לוהטות ועם תור למרפאת הסוכרת הקרובה לביתכם. פעם אחת בגלאזגו טעמתי את זה בשם הסקרנות העיתונאית. זה היה מתוק מאוד וחם מאוד, אולי המאכל התוקפני ביותר שטעמתי אי פעם. שני ביסים מאוחר יותר נכנעתי וזרקתי את החטיף. "אנחנו רוצים להחזיר את הסקוטים ליסודות של בשר ציד, דגים טריים ומאכלי ים", אומר סז. הוא נכד לסב פולני אבל מרגיש סקוטי לכל דבר. "אני חש קשר למקום הזה", הוא אומר, "אבל אני אצביע 'לא' כי האנשים האלו, סאמונד וחבורתו, לא מסוגלים לנהל רחוב אחד, אז אתה רוצה לתת להם מדינה? פרויקט החשמלית באדינבורו היה כישלון יקר מאוד והרויאל מייל הפך לרחוב של זבל סיני, והם לא עושים דבר לתקן את המצב. זה לא שאני מתנגד לעצמאות סקוטית, אני מתנגד לה עכשיו עם האנשים האלו. סקוטלנד תהיה כאן גם בעוד מאה שנה ו-300 שנה וכשהרגע יהיה נכון, העצמאות תגיע. שום דבר לא בוער. אין סיבה לקפוץ לעצמאות רק כי פוליטיקאי אחד רוצה לראות את הפרצוף שלו על שטר".
לא רחוק משם עומדת תיבת דואר מוזהבת לכבודו של סר כריס הוי, רוכב אופניים ילד העיר שזכה בשתי מדליות זהב באולימפיאדת לונדון ב-2012 (בשנה זו צבע שירות הדואר המלכותי בזהב תיבות דואר בערי המגורים של כל הספורטאים הבריטים שזכו במדליית זהב באולימפיאדה, ואף הנפיק בולים עם תמונותיהם). הייתי בוולודרום (Velodrome, זירה למרוצי אופני מסלול) ביום שהוי זכה במדליית הזהב השישית שלו במרוץ האחרון בקריירה שלו. הוולדרום בלונדון היה בין המקומות הרועשים ביותר במשחקים, והוי היה בין האלופים הפופולרים ביותר. על הפודיום, עם מדליית זהב לצווארו, הוא בכה כשההמנון הבריטי נוגן והקהל התרגש איתו. הוי הוא סקוטי ובריטי ובעל תואר אבירות, ותיבת הדואר על שמו היא סמל לאופן שבו האיחוד מתפקד. בהמשך הרויאל מייל יש חנות מכולת מוזרה למראה. רוב המוצרים בחנות המבולגנת הם מאכלים סקוטיים כמו צנצנות האגיס (חלקי איברים פנימיים מבושלים עם שיבולת שועל), טי קייק (ממתק סקוטי טיפוסי), סקוץ' פאי (מאפה בשר טחון) ושורות-שורות של איירון ברו, משקה מוגז בטעם, אממ, כתום. בעיני סקוטים רבים המאכלים האלו הם סימן לאומי חשוב. על חלון הראווה מודבקות קריקטורה של דיוויד קמרון ששותה את הנפט הסקוטי במרמה וכרזות "כן" של קבוצות הכדורגל המקומיות. פינלי, המוכר, היה הדובר הנלהב ביותר של אלה המצדדים בעצמאות שפגשתי במסעותיי. "אין סיבה שהאנשים בווסטמינסטר יקבעו עבורי", הוא אומר, ולצד נימוקים סדורים על כלכת סקוטלנד העצמאית הוא חושף את הסיבה האמיתית להחלטתו: "הם כל כך מתנשאים, הם באים הנה ורוצים שאני אמיר להם את השטרות של הבנק של סקוטלנד. הם אפילו לא יודעים שזה מטבע רשמי באנגליה. הם כל כך טיפשים האנגלים האלו".
בפרינסס סטריט (Princes Street) המקביל אפשר למצוא את הירידה לתחנת הרכבת מסצנת הפתיחה של "טריינספוטינג", הסרט הסקוטי המצליח משנות ה-90. את הנחמדות של "החברה של גרגורי" או הסנטימנטליות של "גיבור מקומי" החליפה הבוטות של אירווין וולש, מחבר הספר שעליו התבסס הסרט. זכור במיוחד אחד המונולוגים של רנטון, הגיבור הראשי: "יש כאלו ששונאים את האנגלים, אבל לא אני. הם בסך הכול מאוננים. אנחנו מצד שני נשלטים על ידי מאוננים. אפילו לא הצלחנו למצוא לעצמנו תרבות נורמאלית שתשלוט בנו. אנחנו נשלטים על יד שמוקים מנוונים. זה מצב מחורבן וכל האוויר הנקי שבעולם לא ישנה את זה". פינלי-רנטון לפחות לא הסתיר את התיעוב שלו כלפי כל דבר אנגלי.
במורד הרויאל מייל נמצא הפרלמנט הסקוטי ומולו ארמון הולירוד. על קירות הפרלמנט מוטבעות אמירות של משוררים ואנשי ציבור, שאפשר לראות בהן את הפטריוטיות הסקוטית אך גם את הקשיים הצפויים למדינה, אם תזכה לעצמאות. בלוחית אחת כתוב: "שושן כל העולם לא לי נועד, לחלקי אני חפץ רק את שושן סקוטלנד הקטן הלבן, שריחו חריף ומתוק, ושובר את הלב" (יו מקדרמיד, מתוך: "השושן הקטן הלבן", ערך ותרגם: יאיר הורביץ), ובלוחית שלצדה: "להבטיח הוא דבר אחד, לקיים דבר אחר". ליד ארמון הולירוד עמדה משאית כתומה של איירון ברו ופרקה סחורה לקפיטריית הארמון. הסימבוליזם היה מוגזם.
החוף המזרחי
הדרך צפונה חוצה את מפרץ פורת' (Firth of Forth) ועוברת על פני אחד משני גשרים הניצבים זה ליד זה: גשר הרכבת הוויקטוריאני המרהיב, הנקרא "גשר פורת'" (Forth Rail Bridge), או גשר כלי הרכב המודרני (Forth Road Bridge). לידם מוקם גשר שלישי, "קווינספרי קרוסינג" (Queensferry Crossing), בעלות של 1.4 על פי תוכנית עדכנית של הבי.בי.סי מיליארד לירות שטרלינג, מסוג הפרויקטים שסקוטלנד עצמאית תתקשה להרים ללא הלוואות ענק יקרות. דאנדי ((Dundee, השוכנת על החוף המזרחי, היא עיר חסרת חן אבל התפתחו בה שתי תעשיות חשובות: משחקי המחשב ומדעי החיים. בעיר מפתחים בין היתר את סדרת משחקי המחשב הידועה GTA (Grand Theft Auto), והקולג' למדעי החיים השייך לאוניברסיטת דנדי (College of Life Sciences, University of Dundee) הוא מהמובילים בתחום בעולם. היצירתיות הסקוטית בעיר משגשגת, אבל פרופ' סר פיליפ כהן, מרצה וחוקר בכיר באוניברסיטת דנדי, מזהיר שסקוטלנד עצמאית וקטנה לא תזכה לאותם תקציבים שסקוטלנד הבריטית מקבלת.
במשך שנים היו הסקוטים סוחרים ויזמים מעולים. ג'וני ווקר למשל הוא סיפור הצלחה סקוטי טיפוסי. ווקר ובנו אלכסנדר, יצרני ויסקי קטנים, החליטו לערבב כמה סוגים של ויסקי, יצרו תערובת מוצלחת, שיווקו אותה בבקבוקים מלבניים שחסכו מקום מטען והשתמשו בקברניטים כאנשי מכירות בכל העולם. הוויסקי הסקוטי, המשקה האלכוהולי המרתק ביותר בעולם, היה ונותר משקה שמשקף את האזורים השונים של סקוטלנד, את מסורת הייצור ואת האיכות של המים ושל האדמה. בין שטעמו מעושן, מתקתק יותר או כזה שמביא משהו מטעם הים שליד המזקקה – ויסקי הוא מוצר שאחרי תרגול אתה יכול לשתות ולדמיין את הנוף שבו הוא מיוצר. ויסקי הוא גם תעשייה חשובה לכלכלה הסקוטית, לצד תיירות, חקלאות, דיג, הייטק ובעיקר נפט.
אברדין (Aberdeen) הייתה מכונה במשך שנים "עיר הכסף" שכן רבים מבנייניה בנויים מאבן גרניט אפורה, המנצנצת כמו כסף בשמש בזכות תכולת המיקה (סוג של מינרל) הגבוהה שבה. ברחוב הראשי – יוניון סטריט (Union Street), תוכלו לראות מבנים רבים כאלה. זוהי שדרה של ממש עם בניינים מרשימים ומרכזי קניות. אם אתם אוהבים את העיר צבעה האפור-מנצנץ יהיה מחזה מרשים, אך אם אתם שונאים אותה, כפי שסיפר לי נהג מונית באדינבורו, האפרוריות הזאת תדכא אתכם.
בסוף שנות ה-70 קיבל כינויה של אברדין משמעות נוספת, כשכסף זרם אל העיר מתעשיית הנפט של הים הצפוני. אברדין הפכה למרכז של חברות הנפט, ונבנו בה בתי זיקוק ונמל מוצא לים הצפוני. כיום זוהי עיר עשירה מאוד, עם מסעדות פאר, מועדוני חשפנות ומכוניות יוקרתיות.
ג'ונתן נורת'קרופט, עיתונאי יליד אברדין ותושב ליברפול, אומר: "אברדין תמיד הייתה עיר מבוססת, אבל הנפט הפך אותה לעשירה. הצד השלילי, לדעתי, הוא שהאברדינים שכחו את המורשת שלהם. העיר תמיד הייתה מקום של חינוך, מסחר ותיירות, הרבה לפני מציאת הנפט והגז. המקומיים הזניחו את התחומים האלו והפכו לשאננים עם גישת 'אין לנו הבעיות של ערים אחרות'. הם מאמינים שזה סימן לעליונות ולא בזכות רווחי הנפט. תמיד חשבתי שיש לאברדין יותר מרק נפט. זוהי אחת הערים המחוזיות הגדולות של בריטניה. עיר במרכז אזור כפרי ענק, על החוף, עם היסטוריה ימית ופתיחות בינלאומית".
על שפת הים נמצא פיטי (Footdee), כפר דייגים קטן מהמאה ה-19 ששומר. "היום זוהי שכונת מגורים של בנים למשפחות הדייגים", סיפר לי ריימונד תושב הכפר. "אין עוד דייגים כאן בעיר". הוא יצביע "כן" כי הוא "לא סומך על הפוליטיקאים האלו בווסטמינסטר, כולם באו מלחיי התחת של אותו כלב. כולם למדו באותם בתי ספר לעשירים ולא איכפת להם מאנשים כמוני". השכונה היא כמו מוזיאון אדריכלי, העומד – מטפורית ומילולית כאחד – בצלם של מתקני הנפט. מכלי ענק ניצבים מצדה השני של הגדר וספינות עצומות חולפות ועוגנות ליד בתי האבן הישנים. בדרך לכפר, על הטיילת הצופה אל הים ואל דולפיני הנמל, פגשתי את אדוארד ופיונה, שני זוג סטודנטים מהאוניברסיטה המקומית, אחת משתיים שעדיין מקנות לעיר תחושת נורמליות. "אני נולדתי באנגליה בכלל", אומר אדוארד. "אני אוהד של נבחרת אנגליה אבל גדלתי בסקוטלנד. אני מרגיש בנוח בסקוטלנד אבל קרוב לוודאי שאצביע 'לא'. אני לא רואה סיבה לשנות את המצב".
בעמק הנהר די (אזור המכונה רויאל דיסייד, Deeside), בין מאגרי מים ושדות מצהיבים, מופיעים פה ושם שלטי "Yes" וגם "Aye", "כן" בעגה הסקוטית. לא הרחק מהבד אנד ברקפסט המקסים שבו לנתי (ראו המלצה), נמצאת טירת בלמורל (Balmoral Castle), שבה מבלה המשפחה המלכותית את חופשת הקיץ שלה. "המשפחה המלכותית היא מקור הכנסה חשוב שלי", אומרת ג'ודי אנדרסון, בעלת הבית. "בכל שנה באים הנה אורחים כדי לראות את הטירה ואת המלכה. בכל שהייה שלה כאן באים איתה אנשי ביטחון ואנשי צוות שעוזרים לכלכלה המקומית, ובאופן כללי אני לא מוצאת סיבה לנענע את הספינה ולקחת סיכון".
כלכלה היא הנושא החשוב ביותר במערכות התעמולה. סקרים מצאו שזהו הנושא החשוב ביותר לאוכלוסייה, ושני הצדדים מנסים לשכנע שהצבעה לכאן או לכאן שווה אלפי לירות שטרלינג לאזרחים מדי שנה, למרות הקושי לחשב נתון שכזה. סקוטלנד עצמאית תסתמך על הרווחים של הנפט הצפוני (סקוטלנד תזכה ל-90 אחוז מהרווחים), אבל הרווחים הולכים ומצטמקים עם השנים. המאגרים הגדולים הקלים לשאיבה כבר מוצו והוצאות ההפקה הולכות וגדלות. סקוטלנד קטנה לא תיהנה מהמעמד של בריטניה הגדולה וקמרון מאיים שלא תוכל להשתמש בלירה שטרלינג הבריטית (סאמונד רוצה להשאר עם הליש"ט הבריטי). יותר מדי נסיבות ישתנו אם סקוטלנד תיפרד מבריטניה אבל העיסוק הרב בנושא הכלכלי בא על חשבון זהות סקוטית והצורך בחירות. כמתבונן מהצד העצמאות הזאת נראית חלקית – סקוטלנד שואפת להמשיך להיות חלק מהאיחוד האירופי ומהכתר הבריטי (המלכה עדיין תשאר ראש המדינה הסמלי) ולהשתמש בלירה שטרלינג בריטית.
ההרים והאיים
הדרך מערבה עוברת בין הרים סגולים מפריחה, מזקקות ויסקי, יערות, אגמים ("לוך", Loch, הוא "אגם" בגאלית סקוטית) וטירות נושנות. בכפרים בצדי הדרך ניצבו אדניות עשויות מחביות ויסקי ישנות, והספסלים שמחוץ לפאבים היו מלאים בלקוחות ביום החם של השנה. ברחוב הראשי של העיירה פורט ויליאם (Fort William) התכנסו חבורת נגני חמת חלילים ומתופף בודד והרחוב כולו טבע בצלילים עולים ויורדים, אבל על פסגת הר בן נוויס (Ben Nevis) הסמוך השקפתי כמעט לבדי על מערב סקוטלנד וקריאת נשר בודדת הדהדה בין העמקים השקטים.
הדרך לאי סקאי (Skye) חולפת על פני לוך נס (Loch Ness) ולוכאלש (Lochalsh) עוצר הנשימה ממש. השמש זרחה, האור היה רך וטירת איילן דונאן (Eilean Donan) ניצבה בכל הדרה על האיון בעל אותו השם במים הכחולים-אפורים (במפגש בין לוכאלש לשני אגמים אחרים). היופי הטבעי של הלוך, הקסם האופף את הטירה ואת הגשר המוביל אליה, היערות מסביב וכל האוויר הנקי השכיחו את שאלת העצמאות. קל להתאהב שם בסקוטלנד. מול טירת דונאן, ניצב אדם מבוגר בקילט (לבוש סקוטי) מלא. פרגוסון מת'יסון שמו (ובשמו המלא – סר פרגוס, הברון מת'יסון השביעי ללוכאלש, רב סרן במילואים), הצ'יף של שבט המת'יסונים ומארגן המפגש הגדול של בני השבט מכל רחבי העולם. מת'יסון, שלו גבות עבותות כמו של וילי השרת מ"הסימפסונים" ומבטא מושלם שניכרים בו חינוך בבית ספר יוקרתי, עבר צבאי ונגיעה של מערב סקוטלנד, סיפר לי על שירותו הצבאי. ב-1948 הוא הוצב בבסיס חיפה של הצבא הבריטי ועזר לאבטח את יציאת הצבא הבריטי מפלשתינה (אם הבנתי נכון גם אני שירתי באותו בסיס מאוחר יותר). "אני מכיר את האזור הזה ככף ידי", הוא אומר בקול רועם. "אני הלכתי על פסגות ההרים ולגדות הלוכים, אני מכיר את תושבי האזור ואני משמש כצ'יף של שבט המת'יסונים. אני סקוטי גאה ואני גם בריטי. אני מתגורר עכשיו במזרח אנגליה והם אומרים לי שאני לא יכול להצביע. זו תהיה טרגדיה אם סקוטלנד תפרוש. האמן לי, אני בן ההיילנדס, איש שמחובר לאדמה ולאנשים כאן, ואין סתירה בין היותי סקוטי להיותי בריטי. למה הם רוצים לפרק איחוד שהצליח כל כך? לפחות, על פי הבנתי התוצאה תהיה 'לא' החלטי, ואני מייחל לכך".
בדרך לסקאי שודרה ברדיו תוכנית על התעשייה הבריטית, ויזמית מאיי שטלנד (Shetland Islands) סיפרה שהיא רואה את עצמה כשטלנדית, כסקוטית, כבריטית וכאירופאית ושההגדרות האלו גמישות ומשתנות ללא הרף. זה היה המפתח להבנת כל הסיפור. לרוב הסקוטים יש כמה זהויות שאיתן הם חיים בשלום. לעתים הזהות המקומית ביותר היא הדומיננטית ולעתים זו זהות אחרת. בסקאי כולם מכירים זה את זה, יודעים איפה למצוא נשרים ודולפינים וגאים באי שלהם. "לא מתרגלים לזה", אומרת ג'יין מאתר המבקרים בכניסה לפורטרי (Portree), העיירה הגדולה באי. "כל חיי חייתי פה ואני עדיין, ביום של שמש כזו, מתלהבת מכל היופי הזה מחדש. אי אפשר להתרגל לזה". ואכן, יום שלם של הרים, פיורדים, אגמים, יבחושים צמאי דם וגבעות שחורות שביניהן בריכות בצבעי אבני חן עבר עליי שם, ובכל זאת לא התרגלתי ליופי הזה. כשהגיעה העת להתחיל את המסע דרומה אחרי שבוע ואלף מייל בסקוטלנד, עצרתי בחנות המזכרות בתחנת הדלק בכפר ברודפורד (Broadford) ודיברתי עם המוכר על המצב בעזה. "תהיה התוצאה במשאל אשר תהיה", אמר קאלם המוכר, "לא תפרוץ כאן מלחמה. זו עצמאות דה לוקס".
רוברט דה ברוס, מלך הסקוטים האגדי. צילום: אימג' בנק
המלצות לנוסעים לסקוטלנד
גלאזגו
Mother India
מדריך "טיים אאוט" האָמין קבע שזו המסעדה ההודית הטובה בעיר. במסעדה שלושה מפלסים המתאימים לארוחה רומנטית, למפגש עסקים או לחבורת סועדים, המיקום נוח והתפריט מגוון ומתאים גם לחובבי אוכל הודי מנוסים וגם לטירונים.
איפה: 28 Westminster Terrace
אדינבורו
Mother India Café
בשונה מגלאזגו, שבה סצינת הקארי היא בין הטובות בבריטניה, כלומר בעולם, באדינבורו היא לא מפותחת באותה המידה. ובכל זאת הסניף של מסעדת מת'ר אינדיה (המסעדה המופיעה למעלה), הממוקם במרכז העיר, אינו נופל מהמסעדה המקורית. האוכל המוגש כאן הוא אוכל הודי עילי עם נגיעות מודרניות. מזמינים מספר מנות קטנות וחולקים אותן. השירות מצוין.
איפה: 3-5 Infirmary Street
The Elephant House
בתחילה היה זה בית קפה מקסים רווי פסלי פילים, לא הרחק מפסלו של בובי, הכלב הנאמן שפקד את קבר בעליו יומיום עד יום מותו. בבית הקפה הזה ישבה אם חד-הורית וכתבה ספר על אודות נער-מכשף, כי לא היה לה כסף לשלם על הסקה בביתה, כך על פי האגדה. מבעד לחלון אפשר לראות את הטירה של העיר ובניינים מרשימים אחרים, שהעניקו לג'יי. קיי רולינג השראה כשתיארה את הוגוורטס. היום המקום הוא אתר עלייה לרגל של חובבי "הארי פוטר" ובאזור כולו אפשר לרכוש אינספור מוצרים בהשראת הסדרה.
איפה: 21 George IV Bridge
דיסייד
Struan Hall
מערבה מאברדין נמצא עמק נהר הדי, הדיסייד (Deeside). לאורך הנהר משתרכים כפרים ציוריים, שדות, מאגרי מים, מזקקות ויסקי וארמון הקיץ של המלכה אליזבת' השנייה. זהו גם נתיב יפה במיוחד לעבר מערב סקוטלנד, ההיילנדס והאיים. בכפר אבוין (Aboyne), נמצא בית הארחה מקסים עם ארוחת הבוקר הטובה באזור. אחרי נסיעה ארוכה בכבישים צרים, אי אפשר להמעיט בחשיבות מנוחה ראויה ואירוח עם כוס תה, עוגיות ותות שדה בקבלת הפנים.
איפה: Ballater Road
www.struanhall.co.uk
האי סקאי
The Oyster Shed
במרחק דקת נסיעה ממזקקת טאליסקר (Talisker), המזקקה היחידה בסקאי, נמצאת האויסטר שד, חנות לממכר מאכלי ים. מלבד הצדפות המקומיות, אפשר לרכוש בה גם דגים מעושנים, גבינות סקוטיות ומוצרי בשר לאכילה במקום או כצידה לדרך. הצדפות טריות, היישר מהלוך, ושאר המוצרים מגיעים מרחבי האיים במערב סקוטלנד ובאיכות מצוינת. גם הנוף מרשים.
איפה: Carbost Beag
www.skyeoysterman.co.uk
לא הכול מושלם בסקוטלנד בקיץ. ברגע שהטמפרטורות עולות מתחילה מתקפה של מיליוני יבחושים מוצצי דם בהרים. הם קטנים בהרבה מהיתושים המוכרים ושהייה בחוץ ללא הגנה עשויה להיות עינוי. בכל סופר ותחנת דלק יש תכשירים דוחי חרקים שירחיקו את ה"מידג'ס" (Midges), אבל המקומיים נשבעים שתרסיס לחות של חברת אבון (Avon skin so soft – dry oil body spray) הוא היעיל ביותר.