שבוע הספר 2026: 10 ספרים חדשים שלא תוכלו להניח מהיד

בשנה שבה המציאות שוב סיפקה יותר מדי דרמה, הספרות הישראלית המשיכה לעשות את מה שהיא יודעת לעשות הכי טוב: להפוך כאב, אהבה, זיכרון, משפחה ופוליטיקה לסיפורים שאי אפשר להפסיק לחשוב עליהם. לקראת שבוע הספר אספנו 10 ספרים חדשים של סופרות ישראליות שכבשו אותנו השנה – כאלה שסחפו, טלטלו, שרטו, הצחיקו ונשארו איתנו הרבה אחרי העמוד האחרון.

>> גן עדן לחובבות הקריאה: 12 חנויות הספרים הכי מיוחדות בעולם

דיוקן עצמי של אימי | יערה שחורי

יערה שחורי יוצאת למסע ספרותי־אישי בעקבות דמותה החמקמקה של אמה, אישה כריזמטית, מבריקה ופצועה, ומנסה לכתוב את סיפורה – רק כדי לגלות שאין גרסה אחת שאפשר להיאחז בה. מתוך תצלומים דהויים, זיכרונות מקוטעים וארכיון משפחתי גדוש שתיקות, היא טווה סיפור שנע בין תל אביב, ורשה, בואנוס איירס ואיטליה, ובוחנת את האופן שבו טראומות, סודות ומתים שלא מרפים ממשיכים לעצב את חייהם של החיים. זהו ממואר ספרותי יפהפה, חכם ומטלטל, שעוסק לא רק באֵם אחת אלא גם במלאכת הכתיבה עצמה – בניסיון הנואש ללכוד אדם אהוב רגע לפני שהוא חומק שוב מן הדף. הוצאת כתר, 264 עמ'

סיום מדומה | נועה סוזנה מורג

בגיל 31, אחרי שהספיקה לסמן וי על כל הציפיות החברתיות – לימודים, קריירה, חתונה, רילוקיישן – אייר מוצאת את עצמה שוב בתל אביב, מבולבלת, מובטלת, מתגרשת, ובעיקר: מנותקת. ברומן הביכורים החכם והדוקר שלה, נועה סוזנה מורג בוחנת את הרגע שבו כל מה שציפינו לו מתפוגג, והחיים (או לפחות אלו שהובטחו לנו) – פשוט לא קורים. אייר מתנהלת בעולם חסר עוגן, שבו סרטוני יוטיוב מחליפים הדרכה הורית או רוחנית, והבדידות עטופה בשכבות של ניכור עירוני ופוליטי. "סיום מדומה" הוא דיוקן רגשי רגיש וחד של דור שהלך לאיבוד בין מגפות, מלחמות, שברי חלומות ואינסוף סאבלטים. סיפור התבגרות מאוחר שמביט בקוראות שלו בעיניים ואומר: אתן לא לבד, גם אם אתן מרגישות הכי בודדות שיש. הוצאת כתר, 256 עמ'

החוקים של הבנות | מיה יסעור

מיה יסעור חוזרת לשנות ההתבגרות שלה בפנימיית שדה בוקר, ומשרטטת את עולמן של נערות באמצע המדבר. אלה הן שנים של חלומות גדולים לצד מבוכות קטנות, חיפוש נואש אחר זהות (או כמי שהיא מנסחת באופן מושלם: "לבשתי ופשטתי זהויות כמו חולצות בטן שכולן לבשו אז ב-MTV"), קודים פנימיים וחוקים לא כתובים שמגדירים מי בפנים ומי בחוץ. יסעור מצליחה ללכוד בשפה ייחודית וצולפת את המהות המורכבת הכרוכה בלהיות אישה צעירה בישראל, ובכלל. הוצאת כנרת־זמורה, 127 עמ'

הרבע הנותר | אביבית משמרי

בתוך חמש שנים בלבד נותרה אביבית משמרי לבדה, "הרבע הנותר" ממשפחה שלמה שנמחקה: אם, אב, אח ואחות. מתוך האובדן היא כתבה ממואר שקט וכואב, כזה שמרחף בין עבר להווה, בין אבל לאהבה. הספר מתאר את תהליך ההתייתמות ואת נסיונה של הסופרת להיאחז בזיכרונות מבלי להיבלע בהם – לבנות בית חדש, משפחה חדשה, גשר עדין שלא נופל בין העולמות. זהו ספר קטן בהיקפו אך כביר בעוצמתו, שמביא קול נשי נדיר בז'אנר שעדיין נתפס כגברי: כזה שיודע לאבד ולהתאבל בדיוק מופתי, חכם ואינטימי. לא בזעקה, אלא בלחישה שחודרת עמוק ללב. הוצאת פטל, 116 עמ'

צודקת | איה כורם

יש משהו כמעט חצוף במעבר של איה כורם מהמיקרופון אל המילה הכתובה. נכון, היא כותבת שירים מושחזת מזה שנים, מתחזקת טור שבועי ב"ישראל היום" וגם מאנג'גת יותר מכל אושיית רשת עם הסרטונים המעולים שלה, אבל להוציא ספר ביכורים משעשע, נוגע, חד ושנון? וואלה, הגזמת. "צודקת" מגיע עם מטען ציפיות לא קטן, אבל גם עם יתרון ברור: קול שכבר הוכיח שהוא יודע לנסח מורכבות בצורה אינטיליגנטית, נטולת מאמץ וחפה מהתנצלויות. זהו לא בדיוק ממואר וגם לא יהיה מדויק לומר שזה אוסף מסות או ספר זיכרונות, יותר כמו קולאז' כתוב היטב של רגעים קטנים לכאורה מחייה, שטומנים בחובם יותר ממה שנראה לעין – נסיעות להופעות בוואן שבו תמיד קר מדי או חם מדי, בילוש אחרי אחת החברות של בתה שהשאירה לה גרפיטי על הספה, ושלל תובנות על הציר שבין נוף ילדותה בנצרת עילית לחיים כמוזיקאית תל אביבית, בת זוג ואימא רצוצה. הוצאת כתר, 276 עמ'

נגמר הבית מלון | עינת שחק

אחרי שהוכיחה יד חדה כעיתונאית (ואף כתבה בעבר ב"את") וכמשוררת עם פירות ביאוסים (זוכה קרן רבינוביץ לספרות), עינת שחק מגיעה לרומן הביכורים שלה עם קול מגובש ונטול יומרות. במרכז הסיפור עומדת דורי, אדריכלית בת 32 שמנסה לאזן בין קריירה תובענית לרומנים מזדמנים, עד שהיא יוזמת פרויקט שאפתני: קונספט למלונות אהבה בטוקיו, עם חדרים שמוקדשים כל אחד לפנטזיה אחרת. רגע לפני ההמראה, החיים זורקים לה טוויסט בדמות ניתוח חזה פתאומי, לא צפוי ולא זוהר כלל שעליה לאעבור – אבל דורי, כמו דורי, בוחרת להמשיך כרגיל, אולי מתוך תחושת דחיפות או הכחשה. התוצאה, כך נדמה, היא רומן קצבי, מודע לעצמו ולא מתאמץ להתחנף, שנוגע בקריירה, דימוי גוף ואהבה, עם קריצה יפנית וחוצפה מקומית. הוצאת כנרת זמורה דביר, 368 עמ'

סבתא בורחת מהבית | מאירה ברנע-גולדברג

מאירה ברנע-גולדברג, מי שעומדת מאחורי סדרת הילדים והנוער "כראמל" שהפכה ללהיט מסחרר, ממשיכה בקו הפרוזה למבוגרים ומציגה את ספרה הרביעי, עם סיפור שנשען על קצב, שנינות וישירות, אבל גם נוגע בעדינות ביחסים בין־דוריים, קנאה ישנה והאפשרות לפיוס – גם כשהזמן כבר נראה אבוד. בגיל 98, סבתא לאה ממש לא מתכוונת "להתפנות" לדיור מוגן – וכשמשפחתה מחליטה לשכור לה עובדת זרה, היא עושה את הדבר היחיד שנראה לה הגיוני: בורחת מהבית ויוצאת למסע בעקבות סוד משפחתי ישן. אל ההרפתקה הלא שגרתית מצטרפים נתי, הנכד האגואיסט והלא בדיוק אחראי שלה, וכריסטין, המטפלת הפיליפינית עם מטען משלה – ושלושתם יוצרים יחד דינמיקה שמבטיחה לא מעט חיכוכים, אבל גם רגעים מפתיעים של קרבה. הוצאת כנרת זמורה דביר, 224 עמ'

שין | דריה שועלי

נדיר שסופרת מצליחה להיכנס לראש של גבר – ועוד כזה שנמצא בצניחה חופשית רגשית – ודווקא בגלל זה "שין" כל כך מסקרן. דריה שועלי, שכבשה אותנו עם ספר הביכורים שלה "כליא ברק" (שמעובד בימים אלה לטלוויזיה), חוזרת עם רומן שני שנקרא בנשימה אחת ומסופר בגוף ראשון חשוף עד כאב. סופר נשוי מתאהב בשכנתו הגרושה, והשניים נגררים אל תוך תשוקה סוערת ומאיימת, בידיעה גמורה שהיא תחריב כל מה שבדרך. זה סיפור של הליכה על פי תהום, עם הד של יתמות, בדידות ויחסים שבורים עם אחות אבודה. אף על פי שהסוף כמעט כתוב מראש, יש משהו במילים של שועלי – החדות, האנושיות, הפציעה – שגורם לך לרצות להציל את הגיבור הבוגדני מעצמו, גם אם כבר מאוחר מדי. הוצאת כנרת זמורה, 208 עמ'

כשמתי חשבתי עלייך | רינה ז'אן ברוך

יש ספרי ביכורים שמרגישים כמו ניסוי, וספרה של רינה ז'אן ברוך נשמע בדיוק כזה, במובן הכי מסקרן של המילה. יש כאן אוסף סיפורים שנעים בין ספקולטיבי למטפיזי, עם דמויות של נשים צעירות שנדחקות לקצוות: בין אם זו שורדת מתקפת זומבים, אם שטסה לחלל ולא מצליחה לחזור, או בת שמחזירה את אביה לחיים כדי לסגור חשבון. דרך התרחישים החריגים האלה, הספר בוחן בדידות, זהות וניסיון להיוולד מחדש. לצד זה, יש כאן גם משחק מודע מאוד בשפה ובמסורות ספרותיות שונות, כיאה לחוקרת ספרות, עורכת, מתרגמת וכותבת בעלת סגנון כתיבה מקורי שמודעת לעצמה ולא מפחדת להתנסות. הוצאת פרדס, 145 עמ'

שאלת הקואלות | גיל הראבן

יש סופרות שלא באמת צריכות להוכיח שום דבר – וגיל הראבן היא לגמרי אחת מהן. ובכל זאת, בספרה ה-19 היא בוחרת לזוז הצידה מהקרקע המוכרת ולצלול אל טריטוריה ספקולטיבית שמרגישה רחוקה רק לכאורה. הספר מורכב משלוש נובלות: בראשונה זוג צעיר מנסה לשרוד מציאות דיסטופית דרך פנטזיה על אי מושלם; בשנייה גבר מבקש למדוד את הכאב הנפשי שלו באופן אובייקטיבי; ובשלישית משפחה חיה בעולם אוטופי לכאורה, שבו אין מחסור – אבל גם לא באמת שלווה. דרך העולמות האלה, הראבן חוזרת שוב ושוב לשאלות הכי בסיסיות על יחסים, שליטה וקרבה, ומזכירה שגם כשהמציאות מתחלפת – הטבע האנושי נשאר עיקש למדי. זה אולי לא הספר הכי “נוח” שלה, אבל הוא בהחלט נשמע כמו כזה שמאתגר לחשוב רגע אחרת. הוצאת אחוזת בית, 187 עמ'