המלח האחרון
מאחורי ההודעה הדרמטית של ז'אן פול גוטייה על פרישה מעיצוב בגדים מוכנים ללבישה, מסתתר מרד קטן בשוק האופנה התובעני שאליו הוא משתייך
ז'אן פול גוטייה פורש מעיצוב אופנה המוכנה ללבישה. ידיעה זו הכתה באמצעי התקשורת ימים אחדים לפני התצוגה העצומה שקיים המעצב המפורסם בשבוע האופנה בפריז בסוף ספטמבר האחרון (והיא מצטרפת לתזוזות דרמטיות נוספות בתעשיית האופנה, בהן חזרתו של המעצב ג'ון גליאנו לעבודה, הפעם כמנהל האמנותי של מרג'יאלה). על פניו מדובר בכותרת אינפורמטיבית ויבשה ובכל זאת, גם אם רוצים, ספק אם אפשר להתעלם מהמטען הרגשי העצום שאותן מילים אוצרות בתוכן או מהמשמעויות האדירות שמסתתרות מאחוריהן.
לפי ההודעה הרשמית יתמקד מעתה גוטייה – שהציג את קולקציית הנשים הראשונה שלו ב־1977 – בהוט קוטור, כלומר אופנה עילית הנעשית בתפירה בהזמנה, ובתעשיית הבישום המשגשגת שלו, שניפקה בעשורים האחרונים להיטי ענק. אבל ההודעה הדרמטית גם רומזת משהו על האופן שבו תעשיית האופנה העכשווית – שמוּנעת על ידי כוחות כלכליים בלתי נסבלים, מניסיון לכמת טעם וסגנון למספרים וממירוץ מטורף אחרי שמונה קולקציות בשנה – נעשתה למפלצת מסחרית שגם המוכשרים רוצים להתנער ממנה. גוטייה, שקנה את שמו בזכות תצוגות תיאטרליות ומשחק מגדרים מסחרר, כבר לא רוצה לציית לכוחות השוק התובעניים.
המרד הזה – שכמובן מונע מאי כדאיות כלכלית ומגיע אחרי שיאו היצירתי של המעצב – רחוק מלהפתיע. כמי שנחשב על ידי רבים לאחד הממשיכים הישירים של מורשת הפאנק שהנהיגה המעצבת ויוויאן ווסטווד, גוטייה הוא בעצמו הילד הרע של התעשייה הצרפתית, ופעמים רבות קרא תיגר על הטעם הרוֹוח, לרוב באמצעים מיניים. הוא הביא אל המיינסטרים את הפטיש המיני באמצעות חזיית הקונוסים של מדונה ועקץ את הגבריות המחוספסת על ידי מוזת מלחים מלוקקת והומוארוטית, שהייתה אחד הניצנים הראשונים למטרוסקסואל. במילים אחרות – גוטייה ללא חופש אמיתי איננו גוטייה.
העתיד מעולם לא נראה משעמם כל כך.
