המירוץ למיליון: משדר זה מוגש לכם בחסות כנסת ישראל

אפשר היה לחשוב שהזנקת העונה השביעית של "המירוץ למיליון" מהכנסת היא בחירה אופיינית לתוכנית שלוקחת ברצינות את המיתוג שלה כטלוויזיה לכל המשפחה, אבל אז התברר שמדובר בתוכן שיווקי מטעם הכנסת, שילווה את כל העונה. ובאמת, קיבלנו אתמול סקירה חינוכית על הרשות המחוקקת ותפקידה, שהוא כנראה לשפר את תדמיתה בעיניי האזרחים, שתפקידם כנראה לשלם על המייקאובר הזה. לפי הדיווחים התענוג עלה מיליון ש"ח שלא זכור לי שהסכמנו לשלם. רק תחשבו כמה גלידוניות היינו יכולים לקנות בכסף הזה.

שיעור האזרחות המשיך עם כאמלה ובהירה, החברות מיפו, שסיפרו על הפירואט הקבוע שעושים מולן אנשים שמתקשים ליישב את הלוק הלגמרי רגיל של הצמד עם הגילוי שהן ערביות, ומנחשים שהן הגיעו מכל מקום בעולם (ארגנטינה, ספרד, איטליה, צרפת) חוץ מיפו. גם טיה ופיי, הדוגמניות מתל אביב, מכירות את הרוטינה (ברזיל, ארצות הברית, מדינה אפריקאית גנרית במקרה שלהן), אליה נוספת התחושה שהן זרות במדינה שבה נולדו.

טיה ופיי | צילום מסך מתוך "המירוץ למיליון"

אבל לא הכול שחור (מה, צוחקים איתכן): הזוגות חמודים, חייכניים, מצחיקים ומקפידים לא לחרוג מגבולות הטייפ קאסט שלהם. נגיד, האחים ניסים ואוראל מקריית מלאכי, שאוהבים לאכול, וכל ריאיון איתם בסוף – וכנראה הרבה לפני זה – יגיע לאוכל. בילדות שלהם? הם שיחקו במסעדה. בנערות? אוראל עבדה בפיצרייה. היום? טבחית. מה ניסים עושה? קבב על הספה. מה הכי מטריד אותם במשחק? מתי ומה יאכלו. או התאומות נוי והדר, שעושות הכול בזוג, כולל הדאחקות המצופות מהן ("אנחנו אין לנו כוח ואין לנו מוח"). או גילי (אימא של ירדן שרצה בעונה הקודמת עם אן) וטלי, יזמית נדל"ן ("ועורכת דין!", מוסיפה גילי), על תקן הזוג הבוגר של העונה. 

סיד ואיל, שמשתעשעים בתפקיד המייצג שלהם כמתכנתים צפונבונים, מרגישים כמעט כמו הנגטיב לניסים ואוראל, האחים הרעבים מהדרום. אבל בסוף איל חושף אמת בסיסית אחת: שכל יומו של שכיר בהייטק סובב סביב האוכל, בדיוק כמו של טבחית מקריית מלאכי.

איל וסיד. לתפארת 8200 ותעשיית ההייטק הישראלית | צילום מסך מתוך "המירוץ למיליון"

מיקום ההזנקה בכנסת יצר כמה סצנות משעשעות, כמו זו בה חביב, חצי מהזוג חביב ויצחק, התאומים שיש להם מכוני קוסמטיקה, נעצר בכניסה למשכן כי הוא חושב שהכניסה עולה כסף ואין לו מושג שכולנו כבר שילמנו; וכמה פחות משעשעות, כמו זו שהתרחשה במשרדו של יו"ר הכנסת יולי אדלשטיין, והקרינה את כל הנוחות והטבעיות של מפגש עם הורה מביך שמתעקש לבוא להגיד שלום כשהחברים של הילדים שלו באים.

המשימה הראשונה כללה שינון אבני דרך בתולדות המדינה ואז טיפוס על קורה גבוהה ("חמשת אלפים מטר גובה בלי להגזים", מגזים אריאל) שהוצבה ברחבת הכנסת תוך שימוש בשלושה שלבים בלבד, כנראה הרשות המחוקקת, המבצעת והשופטת. לא כל המתחרים הצליחו לטפס למעלה מיד, וגם אלו שכן (חביב ויצחק, קארין ואריאל), גילו רק אחרי שירדו למטה שטעו והם צריכים שוב לשנן, לטפס, לסדר, ולרדת למטה. גילי וטלי התייאשו מהאתגר הפיזי וירדו, ואז שוב טיפסו למעלה, ונותרו מתנוססות בראש התורן הרבה אחרי שהזוגות האחרים התקדמו למשימה הבאה. למרות מצבן גילי לא הפסיקה להתפעם מהנוף והכנסת והקושי והחיים, ואיכשהו זה רק הפך אותה ליותר חמודה.  

גילי וטלי. המבוגרות האחראיות. נגיד | צילום מסך מתוך "המירוץ למיליון"

המשימה הבאה, דחיפת סלסילת פירות הדר במעלה מתקן לאיסוף פירות, הייתה אמורה להדגים "תיאום ושיתוף פעולה", אבל מלבד סיד ואיל, שצלחו אותה בקלילות, גלגלו רוב הזוגות את הסלסלה סיזיפית למעלה רק בשביל לראות אותה נופלת שוב ושוב למטה. מה לא היה שם: זעם (עדן ואביעד), בכי (מיכל ועומר) וייאוש (כל השאר בערך). בשונה ממשימת הקורה, שבה אוראל עודדה את ניסים (שהתייאש מהטיפוס על ראשה של אחותו), פה אוראל הייתה זו שנזקקה לעידוד אבל בסופו של דבר, גם הם הצליחו להגיע למשימה השלישית בכיכר הבימה.

המשימה השלישית, שבמסגרתה המתחרים היו צריכים למצוא עובר אורח שטס לחו"ל, עברה על רוב הזוגות בקלות יחסית למרות רגעי הייאוש. ייאוש נרשם גם בבית, עם ההבנה שפרק הפתיחה משתרע על פני 127 דקות תמימות, שאחרי השעה הראשונה זחלו יותר לאט מגילי במעלה הקורה. סוף טוב הכול טוב: ניסים ואוראל אומנם הגיעו אחרונים לנקודת הסיום במוזיאון ארץ ישראל, פניהם אומרים באסה ובורקס, אבל הגילוי שניצלו מהדחה מילא אותם מוטיבציה וכוחות מחודשים להתחרות, או במילים שלהם: "אין, אנחנו אוכלים את הדבר הזה". ואת מי שדאג מהעובדה שהדרכונים שלהם נשארו נקיים בפרק הראשון, נעדכן שאת הארוחה הבאה הם כבר יאכלו בקייפטאון. בתיאבון!

אוראל וניסים. כן, שוב הם מדברים על אוכל | צילום מסך מתוך "המירוץ למיליון"