המירוץ למיליון: הגיהינום של ניסים ואוראל

שבוע לא קל עבר על מתחרי "המירוץ למיליון". נכון שגם השבוע שלנו לא הצטיין בכלום אבל לפחות הוא לא הצטיין בכלום על הספה בבית, שם הייאוש יותר נוח כי בכל זאת, ספה. מה שעוד נוח בספה זה לצחוק ממנה על המתחרים המותשים שהתרוצצו בכל רחבי קייפטאון, מזיעים למול המצלמות את כל הטרלולים האישיותיים הקטנים שהצליחו להסתיר עד כה. אבל לא משנה כמה זה נוח, לא נעשה את זה היום. למה לא? כי אנשים שרוצים הביתה באמצע יום עבודה רק כי בפיצוצייה ליד המשרד שלהם (אוקיי, שלי) נגמר פתאום המגנום הלבן צריכים להפגין קצת הערכה לאנשים שהדבר העיקרי שאכלו השבוע היה אבק על מצע עצבים בנגיעות בכי; זה למה. 

קחו את יהודית וזוהר, נגיד. צמד האימא-בת הותירו עד כה על הצופים בדיוק את אותו רושם שמותירה עיר מגוריהן, מודיעין: עקרונית אנחנו יודעים שהן שם אבל כל עוד אנחנו לא רואים אותן, אנחנו לא ממש זוכרים. אבל הנה, כל מה שהיה צריך כדי להכניס בשתיים רוח אחרת, כלומר, כלשהי, זה התקף צעקות אחד של אימא יהודית על זוהר במשימת היקב, התקף בכי של זוהר שנעלבה מהתקף הצעקות של אימא שלה במשימת היקב, מיני-התמוטטות של יהודית במשימת הפינגווינים והתקף בכי נוסף של זוהר שנלחצה מהמיני-התמוטטות קטנה של יהודית במשימת הפינגווינים. הן אומנם נפלו (בעיקר יהודית), אבל הן גם קמו. ושוב נפלו (עוד פעם יהודית), אבל גם שוב קמו. ושלא תחשבו שזה פשוט. אפילו טיה ופיי, הדוגמניות שצלחו את כל המשימות ברעל שנתוני הגיוס לקרבי יכולים רק להתקנא בו, כשלו איזה שלוש פעמים במשימה בטרם הותירו את חליפות הפינגווינים ושאריות כבודן העצמי על החוף והמשיכו הלאה. אז בינתיים אומנם יהודית וזוהר משתרכות הרחק מאחור, אבל הן עושות את זה בחן. 

טיה ופיי. לא שוכחות את הדיי ג'וב שלהן | צילום מסך מתוך "המירוץ למיליון"

וגם ניסים ואוראל: האחים מקרית מלאכי כבר התפכחו מזמן מקסמי המירוץ. ניסים אומנם עדיין חולם מדי פעם ללכת ל"הישרדות" אבל התגובות החדות של אוראל לחלום הזה (תכלס מדובר יותר בסיוט) מחזירות אותו למציאות. תחושותיהם של ניסים ואוראל לגבי המשימות עד כה כוללות בעיקר צירופים שונים למילה גיהינום, ועקשנות מרשימה לנוכח כישלונות. גם כשהם אומרים שהם מיואשים, ניסים ואוראל לא מתייאשים. הם בוכים (אוראל, ניסים); הם צוחקים (אוראל, ניסים, אוראל על ניסים), הם כמעט מתעלפים (אוראל, ניסים אחרי שראה ככה את אוראל), אבל הם לא מוותרים. כשלניסים אין כוח, שזה רוב הזמן, אוראל מעודדת אותו. כשלאוראל אין כוח, שזה כמעט לא קורה, ניסים מדרבן אותה. זו הסיבה שאוראל התעקשה לחזור למתקן העינויים המסתובב אחרי כמעט עילפון, וצלחה את המשימה כמו גדולה. אומנם מיד אחרי היא שוב חשה עילפון שנמשך גם לתוך המשימה הבאה אבל אתם יודעים מה היא לא חשה? נכון מאוד, ייאוש.

ניסים ואוראל | צילום מסך מתוך "המירוץ למיליון"

ובינתיים ביקום של גילי: אין יאוש בעולם כלל

מה שמביא אותנו לגילי, מחצית מצמד הבסטיז טלי וגילי, שלא שמעה בכלל על הקונספט של ייאוש, למרות שאם כן הייתה שומעת בדוק היא הייתה אומרת "איזה מקסים זה ייאוש". הכול מהמם בעיני גילי; הכול יפה, הכול קסום, הכול נפלא והכול טוב, מה שגורם לגילי להיראות מאוד מעצבנת. מה מעצבן אצלה? גם כן הכול. היא מתלהבת מהיין שמצפה להן ביקב למרות שהן לא יזכו לשתות ממנו; היא עוצרת להתפעל מפרפר "מהמם!" למרות שהן מפגרות אחרי שאר המתחרים; היא מגלגלת את החבית ממשימת היקב לכיוון הלא נכון כי היא לא זוכרת מה היא אמורה לעשות, ואלה רק דוגמאות מהשבוע. טלי, שקצת התייאשה מגישת ההאפי האפי ג'וי ג'וי של החברה הכי טובה שלה, מסרה לגילי ולמצלמות את האבחנה הקלינית המדויקת: "את חיה בלה-לה-לנד, גילי". 

טלי וגילי | צילום מסך מתוך "המירוץ למיליון"

אבל זה רק חצי-נכון: גילי לא נקלעה ללה-לה-לנד; היא רוצה לחיות בלה-לה-לנד, ומוכנה לעבוד מאוד קשה כדי להרגיש ככה. היא לא מתרגזת מזה שהן צריכות לגלגל חבית נוספת על מנת לעמוד במכסת הבקבוקים של המשימה; היא לוקחת על עצמה את משימת הכנסת הכדור עם הרגל ומצליחה; היא נקשרת בלי היסוס למתקן העינויים המסתובב וקולעת פירות לסלסילה. כשטלי מסננת על אחת המשימות "זה לא לסבתות", גילי עונה לה "זה לסבתות אלופות". ככה גילי נושפת אבק פיות ונצנצים על המשימות והמקומות והאנשים והיומיום שלה, וככה היא מנצחת גם בלי לנצח. וככה, לצערי, אין לי ברירה אלא לחבב אותה נגד רצוני. 

הפרק הבא, שמבטיח להטביע את המתחרים בזבל שגודש את המקבילה הדרום-אפריקאית לחירייה, כנראה יכיל פחות נצנצים, אבל מהפרומו כבר אפשר לראות שהוא כולל לפחות פנינה אחת בדמות דבר הטעם הראשון שמיכל הוציאה מפיה מאז התחיל המירוץ: מה נסגר?