המירוץ לאנטארקטיקה

ב-3 ביוני 1910 הפליגה "פראם" (Fram) הנורווגית מנמל אוסלו. כאשר עגנה הספינה באי מדיירה (Madeira), שלח רואלד אמונדסן, שעמד בראש המשלחת הנורווגית, מברק קצר לחוקר הבריטי רוברט פלקון סקוט: "ברצוני להודיעך שה'פראם' ממשיכה במסעה לאנטארקטיקה".

לא היה צריך יותר מזה. הכל הובן. כך החלה אחת הדרמות הגדולות בהיסטוריה. אמונדסן היה אז בן 38. סקוט, מבוגר ממנו בארבע שנים ומנוסה פי כמה, קיבל את המברק במלבורן שבאוסטרליה, בעיצומן של ההכנות האחרונות למסע שלו עצמו לקוטב הדרומי, שזכה לכינוי "טרה נובה".

נאלצו לחזור כלעומת שבאו

ההפלגה של ה"פראם" ליבשת הדרומית נמשכה כחצי שנה. באמצע ינואר 1911 התמקמו אמונדסן ואנשיו במפרץ הלווייתנים (Bay of Whales), בצדו המזרחי של מדף הקרח רוס (Ross Ice Shelf). במשך תשעה חודשים, שהו אמונדסן ואנשיו במקום נידח זה.

ב-8 בספטמבר, כשהטמפרטורות החלו לעלות, הם עשו ניסיון ראשון לצאת לדרך, אבל נאלצו לחזור כלעומת שבאו כשהמציאות בשטח הוכיחה להם שהיו פזיזים מדי ושמזג האוויר עדיין אינו מאפשר את המסע.

לבסוף, ב-19 באוקטובר 1911, יצאו אמונדסן וארבעה מאנשיו בהסתערות הגדולה אל הקוטב. המסלול המפרך נמתח על פני כ-1,300 קילומטר. הם לקחו עמם ארבע מזחלות עמוסות בציוד ו-52 כלבים שיגררו אותן. המטרה היתה אחת בלבד – להגיע ראשונים אל הקוטב הדרומי ולהניף בו את הדגל הנורווגי.

אנשי המשלחת הנורווגית במחנה במפרץ הלוויתנים. צילום: National Library of Norway

מוודאים מיקום

מסעו של סקוט אל הקוטב החל ב-1 בנובמבר 1911. הוא בחר בנתיב ארוך מזה של אמונדסן, יצא מצדו המערבי של מדף הקרח רוס, וניסה להיעזר בסוסים ובכלבים. משלחתו הורכבה מכ-20 משתתפים, ובכל שלב שבו כמה מהם לבסיס.

ב-14 בדצמבר, שנה וחצי לאחר שיצאו מאוסלו וכמעט חודשיים לאחר שהחלו לצעוד, הגיעו אמונדסן וארבעת חברי משלחתו אל הקוטב הדרומי. רק 16 כלבים שרדו את חלקו הראשון של המסע, וכמה מהם נאכלו על ידי חברי המשלחת לאחר שמתו מתשישות. ארבעה ימים שהו אמונדסן ואנשיו בקוטב, ובמהלכם ערכו מדידות מדויקות כדי לוודא את מיקומם מעבר לכל ספק.

כשעזבו את המקום הותירו אחריהם אוהל ובו מכתב המתאר את מסעם, למקרה שלא יצליחו להשלים אותו. הם גם השאירו שם כמה מצרכים מיותרים, נחמה לצוותו של סקוט. ביומנו כתב אמונדסן בין היתר, "איזה פרדוקס. במשך כל חיי חלמתי להגיע לקוטב הצפוני, והנה אני כאן, במקום הכי רחוק ממנו שאפשר להגיע אליו".

מי יצליח להניף ראשון את הדגל? אילוסטרציה: א.ס.א.פ קריאייטיב | Knumina, Shutterstock

חלומות מתפוגגים בשלג

חמישה שבועות אחר כך הגיעו סקוט וארבעה מחבריו אל הקוטב. ב-17 בינואר 1912 מצאו לתדהמתם את האוהל הנורווגי ניצב ביעד שאליו חתרו להגיע. סקוט כתב ביומנו, "הרע מכל קרה. כל החלומות שלנו התפוגגו. אלוהים. זה מקום נורא ואיום". דרכם של אמונדסן ואנשיו חזרה הייתה מהירה. הם שבו לחוף ב-25 בינואר 1912, ועמם 11 כלבים. כעבור חודשיים, עם הגיעם להוברט שבאוסטרליה, פרסם אמונדסן ברחבי העולם את הישגו.

כבוד למפסידים רוברט פלקון סקוט אמנם לא הצליח להגיע ראשון לקוטב הדרומי, אבל מסעו לא היה נטול הישגים, ואלה יוצגו בתערוכה "המסע האחרון של סקוט" (Scott's Last Expedition) במוזיאון הטבע בלונדון. במוצגים ייכללו דגימות זואולוגיות וגיאולוגיות שאספו אנשי המשלחת של סקוט והמשלחת שיצאה בעקבותיה, לצד שחזור של הצריף שהקימו באנטארקטיקה. * מתי: 20 בינואר עד 2 בספטמבר 2012 * איפה: Natural History Museum, לונדון לאתר

סקוט ואנשיו החלו את המסע המייאש בחזרה יומיים לאחר שהגיעו לקוטב. הם סבלו מתשישות, רעב, קור וייאוש. אחד האנשים, לורנס אוטס, זכה לתהילת נצח בזכות המשפט האחרון שאמר לחבריו כאשר הבין שאין לו עוד כוח להמשיך: "אני יוצא החוצה, אולי אתעכב מעט". המשפט האלמותי הזה נחשב מאז לדוגמה הטובה ביותר לאנדרסטייטמנט האנגלי. הנותרים מתו בימים הבאים. סקוט היה האחרון שגווע, כנראה ב-30 במרס. משלחת חיפושים בריטית שיצאה לתור אחריהם מצאה כעבור שמונה חודשים את האוהל ובו גופותיהם והיומנים שכתבו.

אמונדסן, המנצח הגדול במרוץ לקוטב, נעלם ב-18 ביוני 1928, כאשר טס במסגרת משלחת חיפושים אחר חוקרים איטלקים שספינת האוויר שבה טסו התרסקה בין הקוטב הצפוני לחוף הנורווגי. מטוסו של אמונדסן התרסק בים הצפוני, וגופתו מעולם לא נמצאה.

פינגווינים בפורט לוקורוי. צילום: globestock, Istock

מושבת פינגווינים באנטארקטיקה. צילום: א.ס.א.פ קריאייטיב | Rich Lindie, shutterstock

יותר מ-35 אלף תיירים ביקרו ביבשת בכל אחת מ-4 השנים האחרונות. Jennifer Steck, Istoc

משה גלעד הוא עיתונאי, כותב ב"הארץ"