המטרה: לחזור הביתה בשלום

ערפילים מלכותיים של בוקר נחתו על הרי הגיר המסתוריים במחוז גואנגשי (Guangxi), מחוז כפרי השוכן בדרום סין. ניחוח נעים של גשם מעורב בארומת רוטב סויה מתקתק מדוכן דמפלינגס סמוך חדר לאולם ההמתנה שבו המתנתי לדוקטור לילי. דוקטור לילי היא רופאה סינית מוסמכת, דוברת אנגלית ומומחית לרפואה סינית מסורתית, וקראתי עליה המלצות רבות.

בעודי ממתין לדוקטור, שמעתי לפתע "פסססססססס!" ארוך ולוחש. זה היה המתלמד של הדוקטור. הוא הגיש לי תה מקומי והסביר בלחישה שזה טוב "לנזלת ולדלקות בדרכי הנשימה". התה היה עשוי מעלי כותרת צהבהבים של פרח חרצית עטורה (Chrysanthemum coronarium). טעמו היה מריר אך מיוחד. "אתה יודע שגם בשר נחשים טוב לריאות ולעור?", הוא המשיך. הודיתי לו בנימוס והטבעתי את ראשי בספל התה.

יאנגשו | כוסות הרוח של דוקטור לילי

לפני כמה שנים אובחנתי כסובל מאסתמה ומאלרגיה חמורה לקרדית אבק הבית ולעובש, המתבטאת בעיניים מעקצצות, תחושה של חול שנתקע בעין, אף אדום ונוזל, שרשרת התעטשויות בלתי פוסקת ולעתים גם דלקות בדרכי הנשימה.

אלרגיה עשויה להישמע כמטרד שולי ומטופש, "מחלה של חנונים". יש בוודאי דברים גרועים בהרבה. אבל כמו כל בעיה כרונית, אלרגיה קשה יכולה לגרום לפגיעה חמורה באיכות החיים. אחרי שמאסתי בטיפולים הקונבנציונליים החלטתי לנצל את המסע שלי לאסיה כדי לבדוק מה יש לשכנים במזרח לייעץ לי בנושא. בכל זאת, היפנים שוברי שיאים באריכות ימים, הרפואה הסינית כבר מזמן תפסה מקום של כבוד במערב, ובכלל, אסיה שהביאה לעולם את האסלאם, הנצרות, היהדות והבודהיזם ודאי תדע להציע לי טיפ או שניים לשיפור הבריאות.

כך, חמוש במוטיבציה ומוכן לכל טיפול אפשרי, הגעתי למרפאה של דוקטור לילי בעיירה הכפרית יאנגשו (Yangshuo) שבסין. לאחר המתנה הזמינה אותי הרופאה להיכנס לחדר. כשהתיישבתי בחדר הטיפולים ביקשה ממני הדוקטור להוציא את לשוני, תפסה אותה באצבעותיה ואבחנה: "הגוף שלך סובל מעודף של חום ולחות. אתה צריך להימנע ממקומות לחים, להקפיד לאכול מזון עם אנרגיה מקררת כמו עלי מנטה, אצות או מלפפונים, ולהימנע מצריכת זנגביל (ג'ינג'ר), קינמון או פלפל".

הדוקטור גם הציעה לי טיפול בכוסות רוח בחינם, כדי שהמתלמד שלה יוכל לצפות בטיפול. "הטיפול בכוסות רוח ישאב גורמים שליליים וייתן לגוף שלך יותר אנרגיה להילחם בגורם האלרגיה", אמרה. היא טיפלה קודם במתלמד שלה כדי שירגיש על בשרו את התהליך, ואחריו הגיע תורי. כוסות הרוח והתה עזרו, כנראה, והרגשתי טוב בימים הבאים. גם השינוי בתזונה עזר – האלרגיה לא נעלמה, אבל ההתקפים היו קצרים יותר וההרגשה הכללית השתפרה.

טיפול בכוסות רוח. "הטיפול ייתן לגוף שלך אנרגיה להילחם בגורם האלרגיה", אמרה הרופאה

בייג'ין | גמישות של מתעמלת בת 20

"איך זה קרה?", ניסיתי להבין. התיישבתי על רצפת הרחבה בפארק מקדש השמים (Tiāntán) השוכן בלב בייג'ין (Beijin), בירת סין. הלב שלי דפק בעוצמה, צד שמאל כאב במיוחד והנשימות היו קצרות ומהירות. סימנתי בידי שאני זקוק לרגע מנוחה, ושלוש הנשים הסיניות שניצחו אותי במשחק ספורטיבי ארוך ומתיש בשם צ'יינזה ((Jiànzi. הכולל בעיטות עד מעל לראש בגוף מתכת עטוי נוצות, פרצו בצחוק גדול. בחישוב ראשוני ומהיר סיכמתי את גיל שלושתן ב-225 שנה בערך. בערך 200 שנה יותר ממני. אז מה נתן לקשישות הסיניות את היכולת לזוז בגמישות ובמהירות של מתעמלת בת 20?

הגעתי לפארק "מקדש השמים" בהמלצת פקידת קבלה מקומית במלון שבו התאכסנתי, שטענה כי המקום הוא "ריאה ירוקה שתעזור לבעיית הנשימה". היא המליצה להגיע מוקדם. בשעה שש בבוקר הגעתי לשערי הפארק ופסעתי בשדרת עצים מטופחת. האוויר כאן בשעת הבוקר המוקדמת אכן היה צח למדי. פתאום שמעתי קולות צחוק ומוזיקה. מעבר לעיקול התגלו לי מאות קשישים סינים, מקצתם נראו קשישים מאוד, העוסקים בספורט. השתתפתי איתם בריקודי עם, בשיעורי טאי צ'י, בכתיבה תמה בספוג רטוב על חול ובספורט החביב במיוחד על הנשים – ריקודי שורות. כשיצאתי מהפארק קניתי לי צ'יינזה אחד כדי לקחת את התחושה שליוותה אותי כאן איתי הביתה.

לואנג פרבאנג | תפילה ונשימה

השעה חמש וחצי בבוקר. הרחוב שקט במיוחד ונראה שהעיר לואנג פרבאנג (Luang Prabang), אחת הערים היפות בלאוס, עוד לא התעוררה. אני רואה אותם מגיעים. הם מגיחים מחצר המנזר. עוברים את גדר האבן הלבנה והולכים על הכביש, לבושים בגלימות כתומות ויחפים. הם צועדים בשורה מסודרת בשקט מופתי. אלה נזירים בודהיסטים, ואתמול במהלך פגישה ושיחה מקרית עם חבורת פרחי נזירים צעירים בחצר מנזר סי בון האואנג (Wat Si Bun Heuang), הוזמנתי להצטרף אליהם ליום שלם.

יומו של הנזיר מתחיל בשעה חמש בבוקר בתפילה ומסתיים בשעה שמונה בערב. במהלך היום הנזיר עמוס בתורנויות ניקיון או מטבח, בלימוד למבחני דת קשים ובתפילות ארוכות. כשהנזירים חזרו אל המנזר לארוחה, נפרדתי מהם. כשחזרתי מאוחר יותר, אור הצהריים כיסה את המקדש בגוון כתום. קולות שירה גרונית נמוכה כיוונו אותי אל חדר התפילה שבו ישבו הנזירים. נזיר אחד החווה לי בידו להתיישב ממש לצדם, בשורה האחרונה של המקדש. ניחוחות של קטורת ריחפו באוויר. הנזירים נשמו לאט וביציבות, שירתם מהפנטת ותנועתם מדיטטיבית.

הצטרפתי אליהם לנשימה הארוכה. בהתחלה זה הציק. נשימה אטית ומחושבת. פנימה והחוצה, פנימה והחוצה. אבל בהמשך נעשיתי מודע יותר לנשימה שלי. גיליתי שבגלל האלרגיה ותחושת ההצטננות הקבועה, האף שלי כמעט שאינו זוכר איך נושמים. למרות הקושי נתתי לאף להתמלא באוויר צח. פנימה והחוצה, פנימה והחוצה. לקראת סוף היום נפרדתי מהם בשקט והמשכתי בדרכי בזמן שהם המשיכו בתפילתם העמוקה. למדתי מהם את חשיבותם של הרגיעה, הנשימה הנכונה והעבודה הקשה.

לואנג פרבאנג בלאוס. קערת האוכל והגלימה הן רכושם היחיד של הנזירים, מכיוון שכל פי תורת בודהא על הנזיר להימנע מתשוקות ומרדיפה אחר נכסים חומריים

לאנגמוסי | השתטחות וגלגלי תפילה

בשולי הרמה הטיבטית, בין הרי חול ושלג, יערות עד ומקדשים עתיקים שוכן הכפר הקטן לאנגמוסי (Langmusi), הנמצא בדיוק על קו התפר בין מחוז סצ'ואן (Sichuan) למחוז גנסו (Gansu) שבמרכז סין. הנסיעה מרובת האוטובוסים מצ'נגדו (Chengdu), בירת סצ'ואן, אל הכפר נמשכת כ-20 שעות.

התנאים באזור קשים ביותר. השמש הצורבת בקיץ והקור הצורב בחורף, הרוחות העזות והגובה (כ-3,300 מטר מעל פני הים) הופכים כל עלייה במדרגות לשווה ערך לאימון ספינינג למתקדמים. אבל הקור, הגובה והיובש הקיצוניים אינם מאפשרים לקרדית הבית – גורם האלרגיה שלי – להתקיים. זו זקוקה לתנאים מפנקים הרבה יותר. למעשה התנאים האלה מתאימים להמלצותיה של דוקטור לילי. הקפדתי להכניס אוויר מהאף ולהוציא אותו לאט מהפה, בנשימה יציבה ואטית, כמו שלמדתי בלואנג פרבאנג. עשיתי הכל לאט כדי לתת לגוף שלי להתרגל לגובה הרב.

במתחם המקדשים הגדול ביותר בכפר הזמין אותי אחד המקומיים לנסות להצטרף למסלול הקורה (kora). הדגש הוא על "לנסות". "קורה" הוא שם כללי למסלול תפילה מעגלי סביב מוקד כלשהו. אורכו משתנה – הוא יכול להיות מטרים ספורים מסביב למקדש, קילומטרים אחדים המקיפים מתחם גדול של כמה מקדשים (כמו בלאנגמוסי), או הקפה של הר קדוש.

בקורה לא הולכים, אלא מתקדמים בצורה כזאת: משתטחים עם הפנים לרצפה, מותחים את הידיים מעבר הראש ומסמנים את המקום שאליו הגיעו הידיים בחתיכת עץ. אז קמים ומתקדמים עד לחתיכת העץ, משתטחים שוב וחוזר חלילה. הנשים המבוגרות שאיתן אני עושה את ה"קורה" סיפרו לי באמצעות נזיר שתרגם את דבריהן שהן עושות את המסלול, הנמשך שלוש שעות, מדי יום. זאת כדי להבטיח לעצמן ולבני משפחתן בריאות טובה ומזל. ניסיתי בעצמי, השתטחתי אל תוך הבוץ ועוררתי קולות צחוק מהנשים. אחרי כמה נפילות ארצה הבנתי את הפרינציפ.

מכיוון שאני לא מורגל לפעילות גופנית בגובה כזה החלטתי להפסיק בשיא ועברתי בהליכה רגילה אל השלב הבא – סיבוב גלגלי התפילה. פה הטיבטים דווקא קיבלו קצת הנחות. במקום לקרוא פסוקים כתובים הם מסובבים גלגלי תפילה גדולים שבתוכם פסוקי קודש, וכל סיבוב גלגל נחשב כאמירת תפילה שלמה. יש עמודים עם אלפי גלגלים. אני עובר, מסובב את הגלגלים ומייחל למה שכולם בכל מקום בעולם מבקשים – להיות בריא.

מתפללת מחזיקה גלגל תפילה בכפר לאנגמוסי שברמה הטיבטית, סין

טוקיו | מרותחין לצוננים

כשהיפנים רוצים להירגע ולנקות את המערכת הם הולכים לאונסן (onsen), בית מרחץ שנמצא בשכונות הקטנות בכל רחבי יפן ובמתחמים סגורים בטבע. אינספור סגולות בריאותיות נזקפות למי האונסן השחרחרים המגיעים ממעיינות תרמיים מתחת לפני האדמה. "האדים יעזרו לך לנקות את הנשימה, אתה תרגיש אדם חדש", המליצו לי.

בשכונת אסקוסה (Asakusa) העתיקה בטוקיו בפינת רחוב קטן, מצאתי את הכניסה לבית המרחץ. השארתי את הנעליים בתא קטן בכניסה למבנה, ומכונה אלקטרונית נתנה לי בתשלום בקבוק שמפו קטן ומגבת. לאחר שהתפשטתי לחלוטין נכנסתי אל חלל בית המרחץ. אדים וחום היכו בפניי, פתחו את דרכי הנשימה הסתומות והקלו את תסמיני האלרגיה – הקלה זמנית אך נהדרת.

התקלחתי בישיבה על שרפרף, ואז נכנסתי לבריכה הראשונה (כניסה למי האונסן בלי להתנקות קודם במקלחת נחשבת לשבירת טאבו ממש). מדחום קטן בפינה הצביע על טמפרטורת מים של 43 מעלות צלזיוס. כמנהג המקומיים טבלתי מגבת קטנה במים הקפואים שבבריכה הסמוכה והנחתי על המצח. עצמתי עיניים ונרגעתי. גן עדן. גבר יפני התקרב אלי. "שלום, מאיפה אתה?". מישראל, עניתי לו. "אהה… ישראל… יש לכם שם Dead Sea. זה מצוין לבריאות, לא?".

בית מרחץ בשכונת אסקוסה בטוקיו. האדים והחום פתחו את דרכי הנשימה

עודד וגנשטיין הוא צלם, עיתונאי ומרצה. מתמחה בצילום למגזינים וצילום תרבות גיאוגרפי.